״לילה בצומת״, ספרו של ז׳ורז סימנון,(הוצאת עם עובד) בתרגומה של רמה איילון, הוא, לטעמי, אחד הטובים ביותר בסדרת הפקד מגרה.
הסופר הבלגי הידוע, שספריו החלו להתפרסם בשנות השלושים של המאה הקודמת, מצליח להישאר רלבנטי, כמעט מאה שנים מאוחר יותר, כשהעולם כולו, בוודאי עולם הבלשות, השתנה כל כך.
איך הוא עושה זאת?
כמו הרקול פוארו של אגתה כריסטי, גם הפקד מגרה של סימנון מתבסס על ידע חשוב לא פחות(ויש שיאמרו יותר) מכל ידע פורנזי- ידע על נפש האדם.
הוא מתבונן, מקשיב, שם לב לכל ניואנס ונותן לחשודים להפיל את עצמם.
מעט על העלילה של ״לילה בצומת״ ללא ספוילר:
קרל אנדרסן הוא דני המתגורר באחוזה מבודדת בצרפת, יחד עם אחותו היפהפייה.
באחד הימים נגנבת מכוניתו היקרה של שכנו ונמצאת באחוזתו של אנדרסן כשבתוכו גופתו של סוחר יהלומים.
קרל אנדרסן נעצר.
מגרה חוקר אותו במשך שבע עשרה שעות ולא מצליח לחלץ ממנו הודאה.
או שאנדרסן שקרן מיומן ביותר או שהוא חף מפשע. כך או כך מגרה אפוף התפעלות מהתנהגותו של אנדרסן במהלך החקירה:
״יתכן שמה שהרשים אותו כל כך לא היה קשיחותו הפיזית והנפשית של האיש, אלא ההדר המטריד, האצילות שהפגין לאורך כל החקירה.
נדיר שאדם כזה- איש העולם הגדול שערכו עליו חיפוש ולקחו לו את העניבה, שכפו עליו לשהות שעה שלמה עם מאה פושעים באגף המעצרים כשהוא עירום כביום היוולדו, שגררו אותו מעמדת הצילום אל כיסאות המדידה, שנדחף מפה לשם ושימש מטרה לחיצי לעג ארסיים מצד שכניו- מצליח לשמור על ביטחון עצמי.
הדבר מעיד על אישיותו.״
מגרה משחרר אותו וממשיך בחקירה. בתוך כך הוא מגלה שאנדרסן נוהג לכלוא את אחותו כל לילה בחדרה. לטענתו הוא עושה זאת להגנתה.
כמו כן הוא לומד להכיר את שכניו של אנדרסן ומגלה שלכל אחד ואחד מהם יש מה להסתיר.
אצל סימנון, כמו אצל סימנון, העניין הבלשי הוא רק תירוץ להנות מכתיבתו, מההתבוננות שלו בבני אדם.
התרגום המעולה של רמה איילון, שתרגמה את כל הסדרה מצליח להעביר את רוח התקופה והמקום ושומר על רהיטות.
לסיום, הנה כמה ציטוטים שממחישים את הכתיבה והתרגום המשובחים:
״שום חדר לא הואר. בירכתי הגן, צעיפי ערפל התלפפו בצמרות העצים.״
״זה היה מעבר לאי-סדר. זה היה נאלח. פתילייה נוטפת חֵלֶב מבעבע, רוטב ושומן על שולחן מכוסה פיסת שעוונית קרועה. קצוות של לחם. שיירים של נתח אסקלופ במחבת המונחת היישר על השולחן ובכיור- כלים מלוכלכים.״
״התריסים היו מוגפים, אבל דרך הרפפות האופקיות חדרו קרני שמש רחבות.
כך שהחדר כולו היה תצרף של אור וצל. הקירות, החפצים, פניה של אלזה עצמה כמו בותרו ברצועות של אור.״
לקריאת סקירות נוספות שלי על ספריו של ז׳ורז סימנון לחצו כאן וגם כאן, כאן וכאן
