אחרי רשימת ההמלצות לספרי ילדים, הגיע תורכם. חופשת פסח היא זמן מצוין לנוח( אחרי או במקום הנקיונות והבישולים) להתרווח עם ספר טוב על הספה, או בחוף הים.
בקיצור, מה אני מבלבלת לכם את המוח? קדימה לרשימת ההמלצות:)
הפעם אני רוצה להתחיל דווקא מספר שקראתי מזמן מזמן, והשבוע נתקלתי בו כשפיניתי את הספריה שלי (זמנית, אל דאגה.)
״האפיפיורית יוהנה״ שכתבה דונה וולפולק קרוס, לפני כ20 שנים. זהו סיפורה של יוהנה, (יש הגורסים שמדובר בסיפור אמיתי, בקרב ההיסטוריונים הדיעות חלוקות) שחיה בימי הביניים. היא התחזתה לגבר בשם ג׳והן ואחר כך התגלגלו נסיבות חייה עד שהפכה לאפיפיורית.
זה הדבר היחיד שאני זוכרת מהספר, ויחד עם זאת אני זוכרת גם שהייתי מרותקת אליו, ובמשך שנים המשכתי לבדוק מדי פעם האם כתבה הסופרת ספר נוסף( לצערי עד היום זה לא קרה.)
הבא בתור הוא ספר שלא יכול היה להיכתב לפני 20 שנה, טרום עידן המיילים.
״כל הג׳אז הזה״ שכתבה סנונית ליס.
הספר נפתח כשליזי מגלה שמישהו( המכנה את עצמו מישו) גנב את הלפטופ שלה, וברוב חוצפתו שלח לה מייל ובו הוא מודיע לה שהלפטופ הוא בן ערובה עד שהיא תסכים לתנאים שלו שכוללים התכתבות איתה במייל.
מאחר והלפטופ מכיל מיילים וזיכרונות שמאוד חשובים לה היא נאלצת לשתף פעולה איתו.
הסיפור שלה, ושל חברתה הטובה ג׳אז(שום קשר למוזיקה) נגלה לקורא דרך ההתכתבות בין ליז למישו.
במשפט אחד- כתוב נפלא! לקצת יותר ממשפט אחד לחצו כאן.
גם הספר הבא ״ארבעה אבות״ מאת אמיר זיו( הוצאת עם עובד) מתחיל בהתכתבות, אלא שזו התכתבות שמתרחשת בשנות ה60 של המאה הקודמת, בין דייר נרגן למנהל מחלקת הנדסה בעיריית תל אביב. ההתכתבות הזו היא חלקה הראשון של העלילה, ולמרות שבחיים האמיתיים התכתבויות כאלה הן משעממות, כאן מדובר בכתיבה מרתקת שבמהלכה מתגלים לנו עוד ועוד סודות ורחשי לב, חלקה השני של העלילה מתרחש 30 שנה מאוחר יותר ובו אנו מתוודעים למשולש רומנטי שקשור לחלק הקודם ולבסוף, בחלק השלישי מגיע בלוג אותו כותבת נערה בת17.
אמיר זיו כתב בצורה מרתקת והצליח לאפיין כל אחד מהקולות בספר בצורה ייחודית ומותאמת לתקופה.
לקריאת ההמלצה המורחבת לחצו כאן.
הספר הבא גם הוא בענייני כתיבה ״אלמוניות״ אותו כתב אגור שיף.( הוצאת עם עובד)
עלילת הספר עוסקת בשני סופרים ואשתו של המפורסם שבהם, שנחטפים מפסטיבל ספרותי במרוקו.
לא מדובר בספר מתח, אלא בספר מצחיק שנותן תחושה של הזייה כיפית ולא מסוכנת.
כדי לקרוא עוד על מקורות ההנאה בספר לחצו כאן.
את הספר ״סופרימז בדיינר של ארל״, שכתב אדוארד קלסי מור (ידיעות ספרים)קראתי לפני ארבע שנים, ואני עדיין זוכרת שהוא גרם לי לדמוע וגם לצחוק בקול רם. זה סיפור על חברות נשית במיטבה( ולא ברור לי איך גבר כתב אותו) על בני אדם, ועל אהבה.
את הספר הזה תרצו לקרוא פעמיים, בפעם הראשונה תישאבו לתוכו, ובפעם השניה תרצו להתענג בקריאה איטית.
עוד על הספר תוכלו לקרוא כאן.
גם ״כל שעה חשובה״, שכתבה ג׳יליאן קנטור הוא ספר מתורגם. (הוצאת סימנים וידיעות ספרים)
הסיפור נכתב מנקודת מבטה של מילי, שכנתה וחברתה של אתל רוזנברג, שהוצאה להורג יחד עם בעלה באשמת ריגול. מילי עצמה נשואה לאד, מהגר מרוסיה, בתקופה בה כל סממן או צל של סממן רוסי היה מייצר חשדנות. תקופה בה כל אמריקאי נדרש להוכיח את היותו נאמן למדינה.חשוד עד שתופרך אשמתו.
הסיפור שרובו בדיוני, הוא על צידה האנושי של ההיסטוריה, על בני האדם, על אמון וחשד, על חברות בין שתי אמהות צעירות , בודדות ועייפות. חברות שבה הן שומרות זו על ילדי זו, ובהמשך מסכנת מילי את עצמה וילידיה למען הצלת ילדי חברתה.
להמלצה המורחבת לחצו כאן
ונחזור לספרות מקור.
״ילד רע״/יעל שכנאי
חיכיתי לקרוא את הספר הזה, היו לי ציפיות גבוהות בעקבות קריאת ספרה הקודם, והוא התעלה מעליהן המשפט הראשון שעבר לי בראש כשסיימתי אותו היה ״ הרגת אותי, יעל״
מסופר על משפחה נורמטיבית וערכית שמגלה יום אחד כי הבן הבכור, רצח הומלס, ושמר זאת בסוד שנתיים קודם לכן. המשפחה כולה עוברת כמובן משבר, כל אחד בדרכו.
הסיפור מעלה שאלות חשובות וקשות, לא מציע תשובות( זה גם לא תפקידו תפקיד הספרות להביא אותנו להתבוננות)
הכתיבה של יעל שכנאי גרמה לגוף שלי להגיב
לקריאת ההסבר על המשפט האחרון, וההמלצה המורחבת לחצו כאן
״התנ״ך של אמא״ שכתבה ורדה הורביץ(ידיעות ספרים) ויצא לפני כשנה, מספר על נעמי מעצבת וילונות, נשואה שלא באושר. אמה היא היחידה שיודעת את כל סודותיה. נעמי יוצאת על פי בקשת אמה לחפש את אחיה האובד, חיים. בחיפושיה אחר האח שחזר בתשובה היא מגיעה לסמטאות חרדיות. השילוב של שני מסע החיפוש אחרי האח והמסע הפנימי של נעמי יוצר מארג מרתק ואינטליגנטי, ולא פחות חשוב, הכתיבה של ורדה הורביץ יוצרת הזדהות רגשית. הסופרת לא מהססת לנוע בין העבר להווה, בין המציאות החיצונית שלה לזו הפנימית, היא סומכת על הקוראים שלה והדבר מוסיף מימד עומק לחווית הקריאה.
לקריאת ההמלצה המורחבת לחצו כאן
״ימים לראות״ שכתבה שגית אמת( ידיעות ספרים) הוא ספר שעבר לגור בלב שלי תקופה ארוכה, והחותם שלו עדיין שם, בחדרי ליבי
סופי היא אשה צעירה, עיוורת מלידה. היא גרה בחולון עם סבתה בת ה82. בוקר אחד עוברים לבניין שכנים חדשים וסופי שומעת את קולו הגס של בנם. מאותו רגע מתחיל שינוי בחייה ובחיי כל הדמויות הנוספות.
הנושא אמנם מקורי, אבל לא זו הסיבה לכך שהוא מצוין. הסיבה היא הכתיבה של שגית אמת. רוצים לדעת עוד? לחצו כאן
״הזכות לכתוב״ של ג׳וליה קמרון( הוצאת כנרת)שסוגר את הרשימה הוא ספר שונה לחלוטין, הוא לא ספר עלילתי , גם לא שירה. אני מניחה שבמדפי הספריה הוא נמצא בין ספרי העיון, אבל גם זה לא מדוייק מבחינתי.
מאז שגיליתי אותו בזכות סדנת הכתיבה הנפלאה של חגית אלמקייס, אני לא מפסיקה לברך עליו, זה ספר שמיועד לאנשים כותבים או לאנשים שרוצים לכתוב, לאנשים שמכירים את כוחה התרפויטי של כתיבה. הוא לא מלמד כתיבה אמנותית/יצירתית וכו׳. הוא בעצם מחזיר בעדינות את האדם אל עצמו, מסלק מכשולים שאנו עצמנו מניחים בפנינו. מבחינתי הספר הזה הוא סוג של חברה טובה, של תזכורת לעצמי על מקומה של הכתיבה בחיי. היא מנפצת כל מיני אמונות מגבילות פומפוזיות על כתיבה ובכך משחררת חסמים. בסוף כל פרק יש גם תרגילי כתיבה למי שמעוניין כמובן.
הנה הקישור לעמוד הפייסבוק של חגית אלמקייס המופלאה.
זהו, תמו עשר ההמלצות, מאחלת לכל אחד ואחת מכם חג שמח, חופשי מאמונות מגבילות, ועם זמן רב לקריאה מהנה.
