כשמטוס אייר פרנס מישראל לצרפת נחטף על ידי מחבלים הייתי ילדה בת עשר, אני זוכרת כמובן את האירוע וההתפתחות הדרמטית שלו, את החילוץ ההירואי והמחיר הטרגי, אבל כילדה לא באמת הבנתי עד כמה היה המבצע לא יאומן.
הילדים של היום כנראה לא מכירים את הסיפור, לכל היותר, הם מכירים את שמו של מפקד הכוח, יוני נתניהו ז״ל, וכאן משתלב פועלה של אורה מורג, סופרת הילדים והנוער שכתבה עד כה 17(!) ספרי מתח היסטוריים. האחרון שבהם נקרא ״ 55 דקות באנטבה״
בילדותי ונערותי למדתי היסטוריה דרך הספרים הנפלאים ונוגעים ללב של דבורה עומר, הרבה יותר מאשר מאשר בבית הספר, בימינו עושה זאת אורה מורג, אם כי בסגנון כתיבה שונה לחלוטין.
הספר מתאר את כל קורות הטיסה והמבצע, בדרך חצי סיפורית חצי תיעודית, ומביא לידי ביטוי את הדילמות שעמדו בפני מקבלי ההחלטות, את הערכים שהובילו בסופו של דבר להחלטה ואת הלך הרוח בקרב החטופים.
במציאות נעזרו הגורמים הצבאיים במידע מודיעיני שקיבלו מאחת החטופות הזרות ששוחררו ( בניגוד לישראלים שהוחזקו עד הסוף כבני ערובה) , המידע היה מפורט ומדוייק ובהתבסס עליו שרטטו כוחות הביטחון מפה לפעולת החילוץ. כמו כן היה בטיסה צייר צרפתי שלאחר שיחרורו שרטט עבור אנשי הביטחון תרשים של בית הנתיבות האוגנדי. שני אלה תרמו רבות להצלחת המבצע.
בספרה של מורג הוחלפו השניים בדמויות של תמי ועמרי, נער ונערה בני ארבע עשרה, שנוסעים לבדם, מכירים בטיסה ובמהלך החטיפה נצמדות דרכיהם. תמי היא אמנם ישראלית אך בעלת דרכון זר, וכך החוטפים לא יודעים שהיא ישראלית ומשחררים אותה , והיא מתכננת בעזרת עמרי כיצד להעביר לכוחות צהל תמונות שצילמו בסתר של בית הנתיבות.
אני מבינה ומקבלת את שיקול הדעת והחופש היצירתי שהביא להחלפה זו. יחד עם זאת בעיניי נכון היה לציין זאת בנספח בסוף הספר. מה גם שבספר מצויין שאף אחד מהנוסעים הזרים לא הצליח לעזור במידע מודיעיני להצלחת המבצע.
בשורה התחתונה- ספר מומלץ לבני נוער מגיל 12
