שרית פלייןביקורת קריאה על המותחן החדש של ליסה גרדנר
מגיל שבע אנאבל גריינג׳ר מתמחה במחבואים והחלפת זהויות. אבא שלה לימד אותה כל מה שהיא חייבת לדעת כדי לשמור על חייה, כולל לארוז את כל חייה לתוך מזוודה ולהיעלם במהירות שיא, הוא לימד אותה לא לסמוך על אף אחד, הוא לימד אותה להילחם ולהסתתר.
אנאבל היא מומחית במחבואים, כי מישהו מנסה להרוג אותה במשך 25 שנה.
הבעיה היא שהיא לא יודעת מי מנסה להרוג אותה ולמה.
יום אחד מתגלות בשטח בית החולים הפסיכיאטרי שש גופות. אחת מהן עונדת תליון ועליו חקוק שמה של אנאבל.
את השאר תצטרכו לקרוא בעצמכם.
אם אתם אוהבים ספרי מתח אתם תאהבו את ״מחבואים״ של ליסה גרדנר.
אני אהבתי אותו.
מבחינתי ספר מתח לא חייב להיות מפחיד כמו ״שתיקת הכבשים״ ואני לא נהנית מתיאורים פלסטיים.
מה כן? הוא חייב כמובן להיות סוחף, את פתרון התעלומה אסור שאבין לפני העמודים האחרונים ממש.
אלה הם תנאים הכרחיים, אבל כדי שהוא יהיה ספר טוב ולא רק ספר מתח טוב הוא צריך לעמוד בכל הקריטריונים של ספרים טובים בעיניי, ואני צריכה להרגיש שיש בספר משהו מעבר למותחן, חיבה והזדהות עם דמות אחת או יותר, מעורר מחשבה על החיים שלי.
״ לפעמים אני מתמקחת עם אלוהים. אומרת שאחזיר לו את הזיכרונות המאושרים, בתנאי שהוא ייקח את הזיכרונות הכואבים. אבל ברור שזה לא עובד ככה. בעל כורחי אני חיה עם כל החבילה כולה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניי״
כשהעליתי את הציטוט הזה מתוך הספר, כל כך הרבה אנשים הגיבו והתחברו אליו, והסיבה ברורה, הוא נוגע במקום שכל אדם שעבר את גיל 30( ולעיתים גם הרבה יותר צעיר) חווה אותו. למי מאיתנו אין זיכרונות כואבים?
מי מאיתנו לא ניסה בצורה זו או אחרת להתמקח עם אלוהים/ הגורל או איך שלא נקרא לו?
שורה תחתונה– ״ מחבואים״ ליסה גרדנר. מומלץ מאוד.
מעוניינים בהמלצות נוספות? לחצו על הקישור.