כשהספר "לא מוצאים תינוקות בסופר" שכתבה אורנה לנדאו הגיע אלי לסקירה, התעצבתי לרגע.
הילדים שלי כבר ממש גדולים, גם האחיינים ואת מערכת החינוך עזבתי, כך שמפגש עם ילדים בגיל הרלבנטי לספר הזה לא נראה באופק.
אבל במבט שני על הכריכה, עוד לפני שפתחתי אותו חייכתי לעצמי, תראו בעצמכם(בראש הפוסט הזה) את האיור של עומר הופמן כמה הוא משעשע ומעורר חיוך.
מי אמר שחייבים ילד כדי להנות מספר ילדים?
והספר הזה הוא מהנה.
בכל הדפים עובר חיוך משועשע.
במכתב שנלווה לספר מספרת אורנה לנדאו "הספר הזה נולד כסיפור לפני השינה לבתי הצעירה יעל. כשסיפרתי אותו לראשונה ניסיתי לתת לה תחושה של אהבה וביטחון ובה בעת להצחיק קצת גם את עצמי."
אני לא יודעת לגבי תחושת הביטחון, אבל הספר בהחלט מלא הומור, כזה שגם למבוגרים כיף לקרוא אותו שוב ושוב(כי ככה זה עם ילדים. ברגע שהם אוהבים ספר נשמעת הדרישה:" עודפָּם "!)
האיורים של עומר הופמן נפלאים, מלווים ומשלימים את הטקסט.
למשל האיור הזה שמספר-להיות אמא לשלושה ילדים זה לשחק כדורגל ולהתעייף.
על מה הסיפור?
לאשה אחת היו 3 בנים, שהיא מאוד אהבה, אבל היא רצתה גם בת. המשפחה יוצאת לחפש תינוקת בכל מיני מקומות, כמו הסופר, חוף הים ועוד. כשהם לא מוצאים הם מנסים לאפות להם ילדה קטנה , ומקבלים כמובן עוגה "אמנם טעימה מאוד, אבל בכלל לא דומה לבת קטנה לפנק אותה ולשחק איתה"..
בשלב כלשהו מתחילה שיחה משפחתית בין שני ההורים לבנים על שאלת השאלות:,איך באים תינוקות לעולם"
הספר לא עונה בצורה מדויקת ומעמיקה על השאלה הזו.
אני לא בטוחה שזה חיסרון. הספר הזה נועד לשעשע ולא להיות ספר הדרכה.
כן ממליצה להורים לעצור בחלק הזה של הספר, לנהל שיחה אמיתית על איך באמת נוצר תינוק ולהמשיך אחר כך בקריאת הספר הזה שיותר מהכל הוא מתוק ומצחיק, ומלא באהבה( כינויי החיבה של הילדים מזמנים שיחה על פירוש המילים, ככה תרוויחו גם העשרה לשונית )
מישהו משאיל לי ילד לשעת סיפור?
