שְׁחַרְחֹרֶת -שירת הלב

כשהייתי נערה, אהבתי מאוד לקרוא שירה. שיעורי הספרות בהם למדנו את שירת לאה גולדברג למשל, חקוקים בליבי עד היום(כן, זכיתי, שתי המורות שלימדו אותי ספרות בתיכון באו עם אהבה וידע ) כך גם “הכתם נשאר על הקיר” של דויד אבידן. שירים אחרים גיליתי ואספתי אל ליבי  גם אחרי התיכון.

את שירת ימי הביניים ממש לא אהבתי, אבל לעומתם, אלתרמן, זך, רחל, ועמיחי היו ועודם אהובים עלי מאוד.

אני לא יודעת איך ולמה, בשלב כלשהו הפסקתי לקרוא שירה.

חזרתי מדי פעם להתענג על מוכרים לי, אבל לא המשכתי לגלות שירים חדשים שיגעו בי ,ובשלב מסוים כנראה שהפסקתי לחפש.

מחלקת השירה הפכה למחלקה רדומה אצלי.

עד שהגיעה איריס אליה כהן. אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלה ואותה, וכך הלב שלי נפתח מחדש לקריאת שירים.

בהתחלה קראתי בהססנות, שיר ועוד אחד שאיריס פרסמה בפייסבוק, בלי שהרגשתי חזרתי לקרוא שירה, גם שלה וגם של יוצרים אחרים.

כשנבחר השם לספר שְׁחַרְחֹרֶת ,עברה בי צמרמורת של זיכרון.  את השיר ” שְׁחַרְחֹרֶת  יקראוני” הכרתי כמובן בביצועים  של אסתר עופרים, ועליזה עזיקרי ,אבל הצמרמורת שלי נגרמה דווקא מזיכרון של השיר הזה בלדינו.

מתברר שיש בתוכנו זיכרונות , הרבה מעבר למילים.

כמו שקרה לי עם “מכתוב” ו”דושינקא נשמה“, כך קרה לי עם ספר השירים הראשון(ואני בטוחה שהוא הראשון ולא היחיד) הרגשתי שהלב שכתב את המילים האלה, שייך לנשמה גדולה, אמיתית ומרגשת.

מאז שהזמנתי אותו, בדקתי יום יום את תיבת הדואר(התיבה היתה ממש בהלם מתדירות הביקורים שלי אצלה)

יששש, הגיע. ישבתי לי בשקט בבית והתענגתי קודם כל על המראה שלו.

כמו שרואים בתמונה , העיצוב(לילך הברמן) יפהפה, עדין ומלא רוך וחום.

קראתי את ההקדשה והלב שלי זלג משמחה, כי זה הדבר הכי נפלא בכתיבה שלה, המילים יוצאות מתוך נשמה מוארת ואי אפשר שלא להתרגש כשזה קורה.

הספר  כבר שבוע אצלי, כמו הגלידה בילדותי, אני מתענגת עליו לאט לאט, שלא יגמר לי.(כן , אני יודעת שאפשר לקרוא שוב ושוב, אבל זו התחושה)

כמה ענוג הוא .

העין מרפרפת, נעצרת על שיר שלא הכרתי , מחייכת בשיר “נעמי” ממשיכה אל “ומה כבר יכולתי לעשות” הדמעות מציפות. לוקחת לי הפסקה, ואחרי כמה שעות ממשיכה אל “קדיש” וממנו  “תפילה”   והגרון מלא בלב הולם, והדמעות שוב זולגות.

וכך כל שיר ושיר נושא איתו את הכאב או האושר, הפחדים, ומעל לכל , לפני ואחרי הכל, האהבה.

לא זו הקלישאתית  משירי האהבה שנערה שומרת במחברת ולצידו פרח מיובש.

אהבה אמיתית, שאיתה באים הכאבים והפחדים, והפחד הגדול מכולם, עליו  לא מדברים. רק חולמים.

האהבה  הזו שנכתבת ונקראת מביאה גם את המזור, וכמו תמיד, נדמה לי כקוראת, שהנשמה של איריס היא זו הכותבת, והיא זו הקוראת את נשמתי והופכת אותה לשיר.

ושוב אני מודה למלאכי המכתובים, המילים והנשמות שהפגישו ביננו.

ואם גם אתם רוצים להתרגש משירה נהדרת כזו אתם מוזמנים לפנות אל איריס בפייסבוק ולהזמין אותו ממנה ישירות, או בחנויות הספרים הפרטיות.