אחרי שסיימתי לקרוא את ״מכתוב ״לקח לי בערך שבועיים להפרד מעירית ושאר הדמויות ,ובכלל מחוויית הקריאה בספר.
עד היום כשאני אוכלת תאנים אני נזכרת וכמעט חושבת מה שלומה. שוכחת לרגע שאלו רק דמויות ספרותיות.
בדיוק מהסיבה הזאת לקח לי זמן להקשיב להמלצות ולהפצרות של חבריי בפייסבוק ולקרוא את ״דושינקא,נשמה״, ספרה השני של איריס אליה כהן , אני לא טובה בפרידות, אבל בסופו של דבר עשיתי זאת.
התחלתי לקרוא אותו. בהתחלה הכל היה בסדר, נהניתי ממנו, אבל עוד לא קרה לי משהו מעבר להנאה מהקריאה, סקרנות לראות לאן תוביל העלילה ומודעות ליופי של השפה על משלביה השונים. בדיוק כמו במכתוב.
בערך בעמוד 20 או קצת יותר חשבתי שהפעם זה לא יקרה. חשבתי שלא יהיה קשה לסיים את הספר ולהפרד.
אז חשבתי..
בלי שארגיש איך ומתי זה קרה, גם הפעם הדמויות קיבלו חיים משלהם ועברו לגור לי בתוך הלב , עד כדי כך שאתמול בלילה , ממש לפני שנרדמתי, שעות אחרי שסיימתי אותו, פתאום אמרתי לעצמי- אההה ועוד תובנה לגבי הספר התעוררה בי.
לא יכולה לספר לכם על העלילה מבלי לקלקל.
גם כאן, כמו במכתוב. העלילה עצמה היא משנית,
כן היא מעניינת, כן רציתי לדעת למה אושרי עזב את הדס
( זה לא ספוילר. את זה יודעים כבר מהעמודים הראשונים), ואיך דימה קשור לסיפור, אבל מה שגרם לי לקרוא כמעט בקול רם:
״ מה?? נגמר?״ בסוף הספר הוא הרבה מעבר לעלילה.
זו הכתיבה המענגת של איריס אליה כהן.
היא רוקמת דמויות כל כך עגולות ומלאות חיים עד שמתחשק לי לחבק את חלקן ולתת אגרוף בפנים לחלק אחר.
בספר הזה, בדיוק כמו במכתוב , השפה היא אחד השחקנים הראשיים.
ההבדלים הלשוניים בין הדמויות, המילים שהיא ממציאה לעיתים, הביטויים ופתגמים במרוקאית וברוסית, כל אלה גורמים לתחושה של טיול בממלכה קסומה מצד אחד ומוכרת להפליא מהצד האחר.
זה טיול במחוזות הישראליים השונים.
יותר מכל דבר דושינקא הוא תבנית נוף מולדתנו- הפאזל המיוחד, עדין וגס באותה מידה, שברירי ועצבני, שנקרא ישראל.
למרות שהטיול הוא בנוף כל כך מוכר, הוא מהפנט. בלי שהרגשתי איך ומתי, הקסם של איריס אליה כהן שוב התרחש.
בחלק של התודות היא כותבת:
״שהלב לא יפסיק לכתוב״ וזה כנראה חלק מההסבר של הקסם שלה.
הלב שלה הוא שכותב ומגיע ישר ללב שלי.
רק תסבירו לי בבקשה. איך אני אמורה עכשיו לחכות בסבלנות עד שהספר השלישי שלה יצא לאור?
לקריאת ההמלצה על ״ מכתוב״ לחצו כאן