אחד הדברים שלמדתי על בשרי(תרתי משמע) שיש דרכים להקל על התמודדות עם כאבים, דרכים שלא כוללות כימיקלים… עלי הכתיבה מקלה. זו לא בהכרח כתיבה של הכאב. לפעמים, ואולי לרוב, זו דווקא הסטת המבט לכיוונים אחרים באמצעות הכתיבה. זו הסיבה שבחרתי לחלוק את הכלי הזה עם אחיותיי למסע. בפברואר הקרוב אפתח
התכווננו מראש למספר מצומצם, בשל הקורונה, וזו הייתה דוגמה קלאסית למקרה שבו מעז יצא מתוק
עם הילדה בתוכי מדברת, ובעיקר מקשיבה. מוזמנים גם אתם
ניסים קורים לא רק בחנוכה . 16 שנה אחרי, אני זוכרת כל צליל, כל מכשיר, כל שלב. את ריח חומרי החיטוי מעורב בריח הפחד והתקווה,
עזבו אתכם ממחברות, ספרי כימיה או גיאוגרפיה. מה באמת חשוב? אלה הדברים שהייתי אורזת בילקוט החיים.
פעם , ממש מזמן , נשבעתי שלא אהיה מורה, אחר כך הייתי מחנכת, 20 שנה, עם הפסקות באמצע, ל3 שנות הדרכת מורים, שני שבתונים. ואהבתי את זה. רוב הזמן אהבתי מאוד, אבל , אחרי 20 שנה, כבר הייתי מוכרחה, פיזית ונפשית להפסיק קצת, להתרחק כדי לנשום ולחשוב. חשבתי שמנוחה תעזור.
אין אדם נעשה אדם טוב יותר בזכות משוואות באלגברה או נוסחאות בכימיה, הוא כן עשוי להיעשות אדם טוב וערכי יותר בזכות דיונים ערכיים דרך הספרות.
מאז שאני זוכרת את עצמי( קרוב ליובל שנים) אני שמה לב למילים, לאלו שנאמרות וגם לאלו שלא, מאמינה שלכל מילה יש משמעות, הרבה מעבר למשמעות המילונית.
20 שנה עבדתי במערכת החינוך. כמחנכת , כמורה לחינוך לשוני, כמדריכת מורות ורכזת חינוך לשוני.