יש מקרים בהם הדרך בה נולד הספר היא סיפור מעניין בפני עצמו. כך למשל במקרה של הספר ״גודאי״ שכתבו יחד זהבה גושן ומעין בן הגיא.
והנה הסיפור שמאחורי הספר:
בשנת 2009 עבדה מעין הגיא כעובדת סוציאלית בבית שמש, זהבה גושן עבדה שם כמתרגמת ומגשרת תרבותית בין העולים מאתיופיה לממסד הישראלי. כך החלה ההכרות בין שתי הנשים.
בתחילה עסקו השיחות בינהן בענייני עבודה ונסיונות, לעיתים מתסכלים ביותר, לתת את המענה הטוב ביותר עבור אוכלוסיה חלשה. עם הזמן נוצרה חברות קרובה בין השתיים. מעין גילתה סקרנות ועניין לגבי החיים באתיופיה והרבתה לשאול על כך את זהבה. לאחר שקראה מעין את עבודת השורשים שכתב בנה של זהבה, אמרה לזהבה שעם חיים כל כך מעניינים וכל כך לא מוכרים לנו הישראלים היה אפשר לכתוב ספר. הן התחילו לכתוב חוברת צנועה לצרכי הזיכרון המשפחתי שתתעד את החיים בכפר ואת מסע העלייה ארצה. כמו שכתבו במשפחתה של מעין לזכר סבה שהיה איש העלייה השלישית בדגניה ב'.
כמו שקורה לא פעם הלכה הכתיבה ותפחה ובמקום חוברת נולד ספר.
נכון שזה סיפור מקסים? תראו מה חברות נשית יכולה להוליד:)
ונעבור לרך הנולד, הספר ״גודאי״ הוא ספר שכיף לקרוא אותו.
גודאי גיבורת הספר היא ילדה מלאת קסם וחיות, וכך גם הספר.
לצערי הקול של יהודי אתיופיה כפי שהוא מוכר בציבוריות הישראלית הוא קול חלש, קול של מצוקה. גם כאשר הם נקלטים בחברה הישראלית זה מתואר כאילו החברה הישראלית נוטה חסד ו״מקבלת את השונה״
כשקראתי את סיפורה של גודאי הבנתי כמה מעט אני יודעת על התרבות והמנהגים של יהודי אתיופיה, וכמה עשירה התרבות הזו.
אולי זה כי הסיפור אמיתי , ואולי כי הוא נוצר מתוך תהליך שבו זהבה סיפרה לחברתה, באופן הטבעי ביותר, בלי לתכנן כתיבה של ספר, הוא כל כך חי שממש יכולתי לשמוע את קולה של גודאי ורציתי לשמוע ממנה עוד.
דרך הילדה הזו שהיא גם אמיצה וגם פחדנית, גם בוגרת וגם ילדותית, ובעיקר מלאת קסם הכרתי את החיים בכפר יהודי קטנטן באתיופיה, את החיים בעיר הגדולה יותר, את היחס לבנות, את המנהגים הרבים שיוצרים אווירה משפחתית חמה ועוד ועוד.
הלוואי שיהיו עוד ספרים כאלה, כדי שנבין סוף סוף כי אנחנו חיים בחברה רב תרבותית ולהנות מהעושר שטמון בכך.
