בפעם הראשונה שנתקלתי בשמו של צדוק צמח זה היה כשקראתי את ספרו ״הציור האחרון של ג׳אקופו מאסיני״
הפעם קראתי את ״ג׳ונם״ ספרו הראשון לילדים.
כפי שהיה בספרו למבוגרים גם כאן, כישוריו של צמח כתסריטאי באים לידי ביטוי. הוא כותב כך שהסיפור הופך בראש הקורא לסרט חי.
״ג׳ונם״ אמנם מיועד לילדים, אבל גם מבוגרים ייהנו לקרוא אותו. אני קראתי אותו בלי אף ילד לצידי.
אז מי או מה זה ג׳ונם?
הוא גור כלבים מתוק שאורי בן השמונה ואביו אימצו, כמעט בעל כורחם, אלא שלמחרת נעלם הכלבלב מהבית.
אורי ואביו מתחילים במסע חיפושים אחריו. ומתברר להם שלפני שהגיע אליהם עבר בתחנות רבות, מכולן ברח.
מאחר ומדובר בספר ילדים, הרי ברור שהסוף הטוב יגיע ואיני חוטאת כאן בספוילר.
בכל זאת לא אגלה לכם למה בורח הגור, ולאן הוא רוצה להגיע.
כמה נקודות נוספות לזכות הספר, מלבד הכתיבה הסוחפת.
האיורים של גלעד סליקטר מוסיפים על הטקסט ואף יוצרים אווירה.
תראו למשל איך ממחיש האיור את העצב והייאוש של אורי ואביו אחרי יום חיפושים ממושך ונטול תוצאות.
מרענן מאוד למצוא ספר ילדים שבו הילד חי עם האב. הוריו של אורי גרושים, והספר לא מנסה ליפות את המציאות. הכאב של אורי עולה ומקבל מקום של כבוד מהאב, ויחד עם זאת מדובר בהורים גרושים שמקיימים יחסי חברות טובה למען הילד.
לצד הכאב מדגים אורי שימוש בדמיון כדי להתגבר על הכאב, והכל קורה בצורה טבעית שנובעת מהסיפור ולא כספרות מגויסת.
בניגוד לספרים רבים בספר הזה אין מחנה של מבוגרים מול ילדים, או ילד שנתקל בקושי ומבוגר שפותר אותו. אורי, נורית חברתו, אביו של אורי ודמויות נוספות הם כולם באותו מסע לחיפוש ג׳ונם. לעיתים דווקא לילד יש רעיונות טובים והאב לומד ממנו. גם דמות האב מרעננת- הוא מרשה לעצמו לכאוב ולהתרגש ויחד עם זאת יודע מתי לתפקד בתור המבוגר האחראי.
לסיכום- מותק של ספר לילדים והוריהם.
מתאים לקריאה עצמית החל מכיתה ב׳ ולקריאת משותפת החל מגיל 4
רק שאלה אחת עוד נותרה פתוחה- למה קוראים לכלב ג׳ונם?
בירור העלה כי ג׳ונם בפרסית פירושו נשמה. בהחלט מתאים לכלב הזה. אולי היה כדאי שההסבר יופיע בסיפור, אבל לא בטוח שפער המידע הזה יפריע לילדים.
ואם כן- הנה גיליתי לכם:)
