בספרי ילדים למאייר שמור תפקיד גדול ביצירת הספר, לעיתים לא פחות מאשר לכותב. זה בדיוק המקרה עם הספר ״תמר וחדקונית הדקל האדומה״ אותו איירה ענבל לייטנר וכתבה חני המאירי.
תמר היא ילדה צעירה, בחצר ביתה נטע אביה עץ תמר, ביום בו נולדה. יום אחד מתגלה כי העץ חולה, למחלה אחראית חיפושית ושמה חדקונית הדקל האדומה.
אם בשלב זה אתם תוהים, כמו שתהיתי אני, האמנם יש חיפושית כזו או שהמחברת המציאה אותה, אין צורך לרוץ לגוגל. לא רק שיש כזו חיפושית. בעמוד האחרון בספר מופיע טקסט מידעי לגביה.
תמר והוריה עושים ככל יכולתם כדי לעזור לעץ להחלים, כל אחד בכליו הוא. תמר למשל מדביקה עליו פלסטרים רבים, מודדת את חומו ועוד.
נחזור לנושא האיורים. תראו למשל את האיור הזה, כיצד ללא מילים ניכרים מאמציה עבור העץ, שימו לב להבעת פניה ובעיקר לאצבעות רגליה המתוחות.
שימו לב באיור הזה להבעתה המודאגת, ולשילוב הטקסט באיור
וכאן יש דוגמא לאיור שלא רק מפרש או ממחיש את הסיפור אלא אף מוסיף מידע. בטקסט לא נאמרת מילה לגבי החתול שזלל את האוכל שהיה מיועד לחיפושית, אפילו לא מוזכרת המילה חתול. האיור משלים את הטקסט
האמינו לי שכל איור בספר הזה נהדר, ויחד עם זאת את שאר האיורים גלו בעצמכם בספר.
נחזור לסיפור, לכאורה סיפור חביב פשוט, רק לכאורה. למעשה יש בו יותר מרובד אחד ויותר מסיבה אחת לכך שילדים והורים יאהבו אותו.
אהבתי מאוד שהמידע על החדקונית נמצא בעמוד האחרון מופרד מהסיפור. זו דרך לא מילולית להעביר לילדים שיש כאן שני סוגי טקסט. מורות בכיתות הנמוכות – הנה לכם דרך כיפית לדבר על סוגות( רק בעדינות. אל תהרגו את הסיפור בדרך)
כבר אמרתי לא פעם שילדים אוהבים הומור( כמו רוב המבוגרים) והוא עוגן טוב ללמידה. כך מעשיה המצחיקים של תמר, כשהיא מדביקה פלסטרים ורוקחת לעץ משחות גם מייצרים הנאה וגם מאפשרים שיחה על ההבדל בין רפואת אדם לרפואת עצים.
הנה חלק מהמילים המופיעות בטקסט וכך יכולים הילדים להכיר אותן בלמידה בלתי אמצעית: שפופים, מחכך, נשאה עיניים, כתשה, התרעמה. ויש עוד.
עוד בעניין הלשוני יגלו הילדים את הקשר בין חדקונית לחדק.
רבדים נוספים בספר, אשר כל אחד מהם הוא הזמנה לשיחה עם הילדים( ושוב, בבקשה בעדינות וטבעיות):
ההבדל בין מה שילדים יכולים לעשות כדי לעזור ובין מה שמבוגרים יכולים, המעורבות ואכפתיות של הילדה. הקשרים ההדדים בין הצומח לאדם
לסיכום- אני אהבתי. מתאים לגילאי ארבע עד שמונה
