״רק שנינו״ אלחנן ניר -על פרוזה של משוררים

אני אוהבת ספרי פרוזה שנכתבו על ידי משוררים. הספרים ״את כל הילדים בעולם״ של טל ניצן, ״הארכיברית״ של ענת לוין, הם דוגמאות טובות ולא יחידות לכך.
כעת מצטרף לרשימה ספר הפרוזה הראשון של המשורר אלחנן ניר, ״רק שנינו״ (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
מה מיוחד בעצם בספרי פרוזה של משוררים?
לשם כך כדאי שנבחן מה מיוחד בשירה.
שני רכיבים יש בה בשירה:
אמצעים אמנותיים, כגון: דימויים, שפה פואטית, מקצב, ועוד.
הרכיב השני הוא ההתבוננות המעמיקה, המהורהרת, הלוכדת את הרגע.
משורר יודע שהחיים(אולי גם אלוהים) נמצאים בפרטים הקטנים, הוא מבחין בהם, ויוצר עולם שלם של אפשרויות סביבם.
הוא משתמש במילים כדי להבין את החיים, ומשתמש בחיים כדי לברוא מארג של מילים.

בספר ״רק שנינו״ של אלחנן ניר קיימים שני הרכיבים, והשני אף עולה במשקלו על הראשון.

בפרוזה לעומת זאת, יש משמעות גם לסיפור המעשה, לנרטיב, ובספר טוב יש מעבר לנרטיב גם תמה- רעיון מרכזי.
ניסוח מעניינים ועשירים, והתבוננויות מעניינות אינן מספיקות.
למרבה השמחה מוכיח עצמו אלחנן ניר גם כיוצר פרוזה משובחת.

לכאורה ניתן לתמצת את העלילה למספר עמודים, אלא שמה שהופך את הספר לשואב וסוחף היא דווקא העלילה הפנימית, זו המתרחשת בראשו של יונתן.

זה בדיוק הזמן לספר לכם מעט על העלילה ללא ספוילר:
יונתן להבי, תלמיד ישיבה לשעבר, שפוטנציאל מבטיח כרב גדול, נזנח מאחוריו, בדיוק כמו אביו לפניו, נשוי לאליסה. השניים מתמודדים יחד( או שמא לחוד?) עם הריון שני לאחר שקודמו הסתיים בהפלה, ובמיוחד עם הצללים הגדולים שמפילה משפחתו הגרעינית על זו החדשה.
אחיו הצעיר, עידו שהיה עילוי בתורה, נפטר כנער בן 14, ולמעשה ממשיך לחיות במשפחה מבלי לאפשר לאף אחד מהם חיים אמיתיים. האם הפכה בעקבות מותו לרבנית פנאטית, האב מסתגר יותר ומותר לתוך בועה, נוטש למעשה, לפחות רגשית, את בני ביתו.
אח נוסף, מיכה, הוא חולה נפש, אשר מצליח לערער שוב ושוב לא רק את עצמו אלא גם את האפשרות היחידה של יונתן לחיים יציבים ובריאים.

״רק שנינו״ היא כותרת שמתאימה לזוגות רבים בספר-
אליסה ויונתן שכדי ליצור חיים חדשים ובריאים זקוקים להיות יחד רק שניהם.
האם ועידו, שעוד טרם מחלתו היתה מערכת היחסים שלהם, מפלה, דומה יותר לזוג נשוי מאשר לאם ובנה.
יונתן ומיכה, אשר רק שניהם חוו את הדברים הזהים בילדותם, מתמודדים כל אחד בדרכו עם הורים שלא לצידם ואח שנטש בעל כורחו.

אם נחזור להיבט השירה בספר, הרהוריו של הכותב, הם שהופכים את הספר לעמוק מעניין ואנושי מאוד, כזה שדמויותיו חלקן טרגיות חלקן טרגי- קומיות חלקן מכעיסות ואחרות מעוררות חמלה, וכולן אנושיות וחיות ממש, הושט היד וגע בן, ויחד עם זאת אלחנן ניר לא נופל למהמורה של היעדר התפתחות בעלילה, מבלי להסתכן בספוילר אוכל להבטיח לכם רק, שלא זו בלבד שהעלילה מתפתחת, יש גם בה תפנית שהפתיעה אותי.

הסכנה בספר מהורהר היא שהקורא עלול לאבד את הכותב, את כוונתו ומה שרצה לספר, אלא שהעריכה המהודקת היטב של מנחם פרי לא מאפשרת לסכנה הזו להתממש וכך קיבלנו ספר פרוזה שהתברך בכותב שהוא משורר ומתגלה כאן גם ככותב פרוזה מרתקת.

אם גם אתם כמוני אוהבים ספרי פרוזה של משוררים, ממליצה לכם מאוד לקרוא את ״הארכיברית״ שכתבה ענת לוין, את ״ את כל הילדים בעולם״ שכתבה טל ניצן- וזה הזמן לבקש משתיהן- כתבו בבקשה עוד ספר.
ואת ספריה של איריס אליה כהן שאמנם כתבה פרוזה עוד לפני שירה, אלא שהפרוזה שלה פואטית לא פחות משירתה.