״לוויתנים שרים בעמק״ צלילת עומק מענגת.

״לוויתנים שרים בעמק״ ספרה של רונה שפריר, ( הוצאת עם עובד) היווה עבורי חווית קריאה איטית במכוון.
לא רציתי שייגמר לי העונג, ויותר מזה הרגשתי שיש בו כל כך הרבה רבדים,  עומקים, ונקודות חיבור אלי.

כך שנתתי לו את הזמן לחלחל בתוכי, ואני מאמינה גם שאשוב לקרוא אותו לפחות עוד פעם אחת.

משפט שאני מאוד מאמינה בו, הוא שכל קורא מביא את עצמו אל הטקסט. אני מאמינה גם, שבכתיבה משובחת הכותב מביא את עצמו אל הטקסט, גם אם הכל בדיוני. הדמיון הוא רק השכבה הראשונה, בשכבות העומק נמצאת האמת.

זו הסיבה לכך שהקריאה בספר ״לוויתנים שרים בעמק״ הייתה עבורי חווית עומק.

הספר הזמין אותי למפגש בין השכבות של מי שכתבה אותו ובין השכבות שלי, ואין דבר מרתק בעיניי יותר ממפגש בין שכבות העומק של בני אדם.
בזה, בין היתר עוסק הספר הזה.

מעט על העלילה ללא ספוילר:

מרגלית היא אמנית לחימה, גדלה מגיל עשר בקיבוץ ״בית ראשונים״ ועדיין איננה ולעולם לא תהיה, חלק מהם.

אבינועם היה המאהב שלה, בן השכבה שלה בקיבוץ, שמת לפני שמונה שנים ומאז היא לא מפסיקה לדבר איתו כל לילה. בימים היא מנהלת את המזנון של בריכת הקיבוץ בדרכה המוזרה ויחודית.

באחד הימים מגיע אליה, אביעד, בנו היפה והרגיש במיוחד של אבינועם להתייעץ איתה.
מסתבר שמשהו מוזר מתרחש בחממת הפלפלים של הקיבוץ.
הגידול שם הוא לא באמת פלפלים אלא אנשים בתרדמת.
מה? למה? גם מרגלית ואביעד לא מבינים ויוצאים לחקור את התעלומה. מה שמוביל אותם לסכנות פיזיות ורגשיות כאחד.

לא מדובר במותחן, אבל המתח ב ״לוויתנים שרים בעמק״ רב ונמשך עד העמוד האחרון.

חלק גדול מהסיפור מתרחש בבריכת הקיבוץ מאחר ואביעד הוא שחיין, בשחייה הוא צולל הן מתחת למים והן לתוככי נפשו ומתבונן פנימה. מנסה להבין, את עצמו, את העולם סביבו. את הלוויתנים אותם הוא חוקר מגיל עשר.

גם הספר כמו הבריכות של פעם, עמוק ומזמין לצלילה ושהייה מתחת לשכבות המוכרות.

זהו ספר על הפער שבין לחוות, לחיות את הדברים ובין להבין אותם ולהמליל.

את הפער הזה מרגיש אביעד בהיותו נער רגיש ושונה בצורה חזקה יותר מרוב בני האדם, אבל גם אם במינונים מופחתים, הפער הזה נכון לכולם. וכך הוא אומר בספר:

״את רוב הדברים אי אפשר לתאר במילים.
זה מגיע כמו חתיכות של צבעים וצורות וריחות וכאבים, ואז אומרים מילה שטוחה, וחושבים שזה מתאר משהו.״

כאמור אביעד מגלה עניין רב מאוד בלוויתנים. בזכותו גיליתי גם אני כמה הם מעניינים ובעיקר אילו מטפורות נפלאות אפשר לשאול מעולמם לעולמנו, בני האדם.

זה ספר גם על המורכבות של הקיבוץ, כולל השינויים שהוא עבר ועובר.
על החברה שהוקמה מהמטרות הכי חברתיות ונעלות, אבל בדרך דרסה, לעיתים בכוונה, את היחיד. בין היתר בגלל ש:

״מי שפגש את החופש יודע שאין זה מעשה של רבים, אלא תנועתה החופשית של הנפש היחידה.״

אם נדמה לכם שהקיבוץ נשפט בספר הזה בצורה חד ממדית אתם טועים. למעשה לא הקיבוץ ולא אף אחת מהדמויות הם לא חד ממדיים, אותה גישה של רב שכבתיות שציינתי באה לידי ביטוי גם בבניית הדמויות.

הדמויות אותן בנתה רונה שפריר הן לא רק דמויות עגולות, אמינות ומעניינות הן גם ובעיקר, דמויות חיות. כל כך חיות עד שהבוקר, מצאתי את עצמי חושבת על כך שאפילו מרגלית שדמותה רחוקה מאוד ממני, מהחברות שלי ובכלל מהעולם שלי, יש בה חלקים שאני מכירה והיא הפכה לכזו שהייתי רוצה לפגוש בחיים האמיתיים.
לא מדובר רק בתחקיר מעולה וכשרון כתיבה. נראה כי יש לרונה שפריר את היכולת להתבונן בשכבה הכי עמוקה של הרגשות להתחבר אליה ולהגיש לנו אותה, כאילו חיה אותה בעצמה.

אולי זה גם חלק מהעניין ש״לוויתנים שרים בעמק״ ממחיש היטב- במעמקים, במצולות הנפש, כולנו דומים יותר ממה שנדמה במבט חיצוני.

לא רק הדמויות של שפריר חיות. גם הסיטואציות אותן היא מתארת. כך למשל, התחושה של מרגלית כשהיא נזכרת איך בילדותה ניגשה לאחד מוותיקי הקיבוץ, בחדר האוכל ואיך היתה שקופה בעיניו, כשקראתי את התמונה הזו הגוף שלי הגיב עוד לפניי, משהו בבטן התכווץ לי למקרא המילים. ממש, לא כמטפורה.

גם זו אחת השכבות בספר- העניין הזה שהגוף יודע, ומדבר:

״הגוף מספר בקול רם את מה שהבן אדם מסתיר״

מי שמכיר אותי אפילו קצת יודע כמה אני מאמינה בזה, וחיה את זה, את ההקשבה לדברי הגוף( סבתא שלי צדקה. לומדים בדרך הקשה..) אבל לא מוכרחים להבין או להאמין כמוני כדי להבין את זה בתוך עלילת הספר, העיקרון הזה עולה בצורה טבעית מתוך הסיפור והדמויות.

גם הומור דק ולעיתים אירוני לא חסר בספר, וזה רכיב חשוב במיוחד שמאוורר את הקורא.

למשל כשמרגלית ממציאה משפטים שנשמעים כתובנות ופילוסופיית חיים, היא מצמידה אליהם שם של אדם שבדתה, כדי שיראה כאילו מדובר ציטוט חכם ותולה על לוח המזנון.

או הבחירה לשבץ את אותו מחסן לאנשים שנעים בין חיים למוות דווקא בחממה, מקום אשר בהגדרתו נועד להגן ולהשביח גידולים חיים.
לקראת סוף הספר מכונה אותו מקום, אשר בו מנסים לשמר חיים, מפעל שימורים.

אז לא תמצאו את עצמכם צוחקים בקול, אבל כן מצאתי את עצמי מחייכת בהנאה, בתחושה כאילו הסופרת סיפרה לי בדיחה פרטית.

לקראת סיום, הנה עוד ציטוט שאהבתי:

״כל כך הרבה דברים אי אפשר למדוד: אי אפשר למדוד חורים שגדלים בתוך הלב, אי אפשר למדוד געגוע ואי אפשר למדוד אכזבות, כמו שאי אפשר למדוד אהבה. כל הדברים החשובים לא מדידים וגם לא מובנים. אני מתווכח איתו בעיקר על מדע, מוכיח לו שמדידות משתנות כשמשנים את כלי המדידה, שמדענים טועים ומטעים, אבל הוא בשלו.״

״לוויתנים שרים בעמק״ הוא כמו מים עמוקים ונעימים שרוצים להישאר בתוכם עוד ועוד והכל מרגיש בדיוק נכון וזורם. הקרדיט על כך ניתן כמובן לכותבת, אך חשוב לי לציין גם את העריכה של מיכל חירותי.

נשאלתי לא מזמן איך אני יודעת שעריכה טובה מבלי להיות שותפה לתהליך.
התשובה שלי היא שבדיוק כמו מים טובים ונקיים- כשהכל זורם נכון בלי גרגרים מיותרים, טעמי לוואי, תחושה לא נכונה, או סטייה מהאפיק הטבעי זה הסימן שלי.

לסיכום- לפי דברי התודה הספר נכתב במשך כשבע שנים, אני מקווה שלא נצטרך לחכות כל כך הרבה לספר הבא של רונה שפריר.