"לרגל הנסיבות" ספרה השני של רוית ראופמן הוא ספר בשל, מרתק ואינטליגנטי.
ככל שהתקדמתי בקריאתו כך הלכה וגברה הנאתי, עד לשלב שבו לא רציתי להניח אותו.
תחילתו לא מרמזת על הסיפור הגדול שעוד יוולד מתוכו.
נדמה היה לי בתחילה שהנה מדובר על עוד ילדה שגדלה בקיבוץ ועכשיו כמבוגרת חוזרת לזכרונותיה ומנהלת חשבונות עם ההורים.
ממש לא.
ממש לא עוד סיפור וממש לא זה הסיפור.
כוחו של "לרגל הנסיבות" הוא בדיוק בעניין הזה, בסיפור הגדול והסוער שמתגלה אט אט מתוך הסיפור הכביכול קטן ורגיל.
מעט על העלילה של "לרגל הנסיבות" ללא ספוילר:
נוגה, פסיכולוגית, נשואה ואם לשני מתבגרים נוסעת לאמה הקשישה אשר חיה בקיבוץ.
שיחת טלפון שהיא מקבלת לגבי מקרה חירום עם אחת המטופלות שלה, אדוה, גורמת לה לבצע סיבוב פרסה.
אותו סיבוב גורם לכך שהאם נשארת לבדה ונופלת בביתה.
מכאן מתחילה שרשרת אירועים אשר שולחת את נוגה ואת הקורא יחד איתה קדימה ואחורה לסירוגין.
הזיכרונות של נוגה מילדותה וסיפורי ההווה יוצרים יחד מארג עדין אשר מתוכו בוקע אט אט סיפור הישרדותה המדהים של האם בשואה.
ספרה של רוית ראופמן נקרא "לרגל הנסיבות" משום שחני, פסיכולוגית אחרת, מצוטטת כחוזרת ומסבירה לנוגה ש "לרגל הנסיבות" היא נורמלית לחלוטין.
וזה בעצם אחד המסרים מהספר. כל דבר שקורה לנו בחיים, כל התנהגות שלנו צריכה להיבחן "לרגל הנסיבות". אי אפשר לנתק את הסיבה מהמסובב.
אי אפשר גם לנתק את מה שקרה לרותי, אמה של נוגה בילדותה מהדרך בה היא מגדלת את ילדיה, מהדרך בה נוגה מתנהגת עם משפחתה.
קונסטלציה משפחתית היא תמיד עניין מרתק ובספר הזה במיוחד.
אי אפשר גם לנתק את הדרך בה גדלה נוגה מהדרך בה היא מטפלת באדוה.
דמות מעניינת נוספת היא דמותו של אהוב נעוריה של נוגה. לא אוסיף מחשש ספוילר, אבל גם שם הכל קשור להכל והכל הופך למובן"לרגל הנסיבות".
הדמויות של ראופמן עגולות ונוגעות ללב. רותי מעוררת חמלה ועם זאת ניתן בקלות להבין את המועקה שהיא מעוררת בלב ילדיה.
בעלה, אביה של נוגה, מעורר כעס, אבל אז מבינים את התנהגותו והוא שוב מעורר חמלה.
כמו שאמרנו, כל דבר נבחן "לרגל הנסיבות".
גורם חשוב במיוחד בספר הזה מהווה השפה. לרותי, אמה של נוגה יש שיבושי שפה וביטויים פרטיים אשר יוצרים שפה מיוחדת.
לשפה הזו קוראים ילדיה שפת אם.
כך למשל חתול הוא כלב, סיגריה היא מקטרת, על כל דבר טוב היא אומרת "זה מגיע לך" ואחת הפריזמות דרכה בוחנים דברים היא האם הם "בריאים לנפש"
רוית ראופמן לוקחת את המושג שפת אם, מפרקת ומרכיבה אותו מחדש, ובוחנת דרך הסיפור והדמויות איך שפה לא רק מייצגת מציאות אלא גם מייצרת אותה.
רובד חשוב נוסף שעולה מהספר הוא הקשר שבין פסיכולוגיה לספרות.
לכאורה, אין קשר, האחת עוסקת בחיים והשנייה בבדיון, ובכל זאת הקשר ביניהן מורכב וההתבוננות בו מרתקת.
נוגה מבצעת מחקר ומפרסמת אותו, על הקשר בין הדרך בה ניצולי שואה מספרים את הסיפור שלהם לדרך ההתמודדות שלהם.
האם ניצולים אשר משתמשים באלמנטים ספרותיים בבואם לספר את סיפור חייהם מתמודדים בצורה שונה מאלו שלא?
אני לא יודעת אם יש מחקר כזה באמת, אבל אם כן אשמח לקרוא אותו.
התובנות ששותלת רוית ראופמן לגבי הקשר הזה מעוררות אותי לחשיבה נוספת על כך שהמציאות היא אמנם מציאות, אבל החיים תלויים לא מעט בדרך בה אנו מספרים אותה.
זה לא מקרי שרוית ראופמן מביאה בספרה את הקשר הזה , בהיותה הן פסיכולוגית קלינית והן חוקרת ספרות.
"לרגל הנסיבות" הוא ספר רב רבדים ואינטליגנטי ביותר.
לסיום הנה ציטוט שאהבתי במיוחד וממחיש מאוד את רוחו של הספר:
"הזמן חלף על כולנו, וכולנו חלפנו , משתוממים בכל פעם למצוא את עקבותיו"
