saritflain“רומן” הוא ספר מצוין והייתי מכתירה אותו ככזה גם ללא התייחסות להיותו ספר ביכורים.
“רומן” הוא ספר הביכורים של מיכל קובזמן. (עריכה תמר ביאליק. הוצאת כנרת)
“רומן” הוא ספר מצוין והייתי מכתירה אותו ככזה גם ללא התייחסות להיותו ספר ביכורים.
שום דבר מהתופעות המצויות לא פעם בספרי ביכורים, גם בטובים שבהם, לא מאפיין את “רומן”.
מיכל קובזמן היא כותבת נפלאה ואני לא יודעת איפה היא הסתתרה עד היום, אבל מעכשיו אני מחכה לקרוא עוד ועוד מפרי עטה.
מעט על העלילה של “רומן” ללא ספוילר
איה, בחורה כבת שלושים, נשואה לבועז שלא יודע דבר על עברה.
למעשה קיימות שתי איות. זו שלפני בועז וזו שעכשיו, והפיצול הזה לא מאפשר לאיה חיים בריאים.
כדי להתעמת עם עברה ולאחד את שתי האיות היא מגיעה לסדנת כתיבה.
זה רעיון של הפסיכולוג שלה- לכתוב את עצמה כדי להתמודד עם העבר במקום בטוח, על הנייר.
מיקי, גבר כבן ארבעים, נשוי לרויטל ואב לשני בנים קטנים מאבד את תחושת החיות והטעם.
הוא בניגוד לאיה צריך להתמודד עם ההווה, וגם עם העבר.
כשהוא מחפש משהו שישמח אותו, שיחזיר לו תחושה של להיות עסוק במה שהוא טוב בו הוא מגיע לסדנת הכתיבה.
השניים נפגשים בסדנה ומתרחשת ביניהם דינמיקה. האם כנרמז משם הספר יתחיל ביניהם רומן?
לא אגלה לכם כמובן, אבל כן אספר שבניגוד לנרמז משמו, “רומן” הוא לא סיפור בנאלי או חד ממדי.
מתחת לפני השטח יש לכל מה שמתרחש עוד ועוד רבדים.
“רומן” הוא ספר ארס פואטי. הכתיבה עצמה היא גם תפאורה וגם דמות של ממש בסיפור.
היא מניעה תהליכים ויוצרת דינמיקות.
מיכל קובזמן, היא בוגרת תואר ראשון בתסריטאות ותואר שני בכתיבה יוצרת.
הדבר ניכר לא רק בדרך בה היא כותבת את הדמויות שלה ואת הסיפור אלא גם בתיאור הכל כך נכון ומוחשי של התהליך הנפשי העובר על הכותב.
עבורי היה מרתק לקרוא גם את החלקים של סדנת הכתיבה( מתחשק לי להירשם לסדנה הזו, אבל בינתיים עד שאגלה איפה היא מתקיימת ומתי, האחזור לספר לצורך התרגילים שהמנחה נתן למיקי ואיה)
סימן נוסף להיותו של הספר מצוין היא כמות הציטוטים שרציתי לסמן לעצמי, או לחזור ולקרוא אותם.
תראו למשל איך היא מתארת שתיקה:
“איה מתלבטת אם לחפור באדמה הרכה הזאת, היא מרגישה מיד שמתחת לפני השטח פעור בור, אבל היא לא רוצה להרחיק את מיקי, אז היא מחכה בשתיקה, מרגישה כמו ציידת שבמבי שברירי מתקרב לידה המושטת. והשתיקה עושה פלאים, מאפשרת לחלל להתמלא מילים שלא היו נאמרות אחרת.”
הנה פיסקה נוספת שאהבתי:
“ואז הדלת נכנסת ומישהו נכנס כמו סופת רוחות, מפזר לכל עבר הנהוני ראש מכוסה שיער כהה, שהתחיל להתקשט בפסים אפורים. המשפט שהיה באמצע נשכח, נשאר קטום בין תקרה לשטיח.”
וציטוט אחרון חביב:
“שאר המשתתפים בסדנה, אנשים זרים שעוד ילכו ויהפכו לפרצופים מוכרים, יוצאים גם הם, נפלטים מחדר המדרגות כמו נמלים מוכוונות מטרה.
איה מתחילה ללכת, הבית שלה רחוק, ההיגיון אומר לפנות ימינה לכיוון תחנת האוטובוס, או להסתובב אל הנמלים ולשאול אם מישהו נוסע לכיוון שהיא צריכה, אבל הרגליים יודעות שהכי טוב עכשיו זה קצת ללכת. לתת לזרעים של מחשבות את המרחב שלהם לנבוט, מערכת העיכול של המוח.”
שני דברים נוספים על פיהם אני מודדת ספר הם הפתיחה והסיום.
לא מעט ספרים נופלים בשני אלה. גם ספרים טובים.
“רומן” הוא ספר מצוין בין היתר כי הוא מצליח היטב בשני המבחנים האלה.
הפתיחה שלו מכניסה אותנו מיד ללב העניין ומעוררת סקרנות ומשיכה לקרוא.
הסיום שלו הוא הסיום הנכון מבחינתי ועם זאת לא נופל למלכודת הקלישאות הצפויות.
מן תחושה שגורמת לי לחייך לעצמי ולומר: כן, ככה בדיוק זה צריך להסתיים.
לסיכום, אתם עדיין כאן? רוצו להשיג ולקרוא אותו.
הנה כמה ספרים ארס פואטיים נוספים שאהבתי