“מטאטאים רוקדים בחורף”- ספר הילדים החדש של הדס ליבוביץ

“מטאטאים רוקדים בחורף”, חיכה לי על השולחן כשבועיים. מאוד רציתי לקרוא אותו כי הדס ליבוביץ כתבה אותו, ועד כה אהבתי את כל ספריה.

עם זאת נתתי לו לחכות.

בדרך כלל אני קוראת ספרי ילדים במהירות, הפעם הרגשתי שזה ספר שמבקש לאט, בזמן שמוקדש רק לו.

ואכן כך היה, זמנו הגיע והצדיק זאת.

הצירוף של סיפור המעשה, הכתיבה הנהדרת של הדס ליבוביץ, האיורים הקסומים של נועה פארן, אחרית הדבר וההפקה האיכותית(כולל סוג הנייר והכריכה) של הוצאת צלטנר, יצרו יחד מעשה אמנות פואטי.

זה לא ספר שקוראים על הדרך, גם כשאתם תקראו לילדים שלכם, הקדישו לכך זמן. גם אתם תהנו. מבטיחה.

מעט על העלילה של “מטאטאים רוקדים בחורף”

זה סיפור שמבוסס על סיפור אמיתי, ובו היה מעורב קרוב משפחתה של הסופרת.

בגרמניה, בתקופת מלחמת העולם השנייה, ניהל אוטו ויידט, שהיה עיוור, בית מלאכה לייצור מברשות ומטאטאים.

רוב עובדי בית המלאכה היו יהודים עיוורים וחירשים.

ויידט הצליח לשכנע את אנשי הגסטפו, כי בית המלאכה ועובדיו חיוניים למאמץ המלחמתי, וכך מנע את גירושם והציל את חייהם.

ויידט הוכר כ”חסיד אומות העולם”

“מטאטאים רוקדים בחורף” מתרחש בלילה אחד בבית המלאכה הזה.

המספרת היא בתו של אחד העובדים.

הכול מתואר מראות עיניה(תרתי משמע, כי היא היחידה שלא עיוורת)

כשהשוטרים מגיעים, היהודים מתחבאים, והילדה מדמינת ריקוד של מטאטאים.

אל דאגה, הסוף טוב! ובכלל זה לא “ספר שואה” קלאסי.

ועם זאת זה ספר שנוגע בעדינות ובאיפוק בשואה, ובהחלט מקום טוב להתחיל ממנו את הנושא הקשה.

על הכתיבה של הדס ליבוביץ

התאהבתי בכתיבתה לילדים, כבר בספרי “ליבי”https://saritflain.co.il/?p=7041 והאהבה ממשיכה.

הדס ליבוביץ כותבת את הדמויות שלה עם הרבה אהבה, ובגובה העיניים. נדמה שחלק ממנה עודנו שם, בילדות, מביט ומכבד, לא ילדותי או מתיילד חלילה.

קל לי מאוד בזכות הכתיבה שלה לאהוב את הילדה, לתת לה יד וללכת בעקבותיה בתוך בית המלאכה.

כוח חשוב שיש בכתיבתה הוא האיפוק. אנחנו מגלים שהיא יהודיה ונאסר עליה ללמוד כמעט במקרה.

בלי הרבה דרמה וזו בדיוק הדרמה.

זה ההבדל בין דרמה למלודרמה.

הנה קטע שנגע מאוד לליבי, כך אנחנו לומדים בשני משפטים את המציאות כולה, כולל אופיו הנדיר של אוטו ויידט.

״ ׳כל האנשים בבית המלאכה שלך הם יהודים?׳ אני מעזה לשאול וממששת את הטלאי הצהוב שלי. 
הוא נעצר. ואז מתכופף ואומר במבט רציני, ׳ מה שחשוב הוא שכולנו כאן בני אדם. ׳״

ועוד משפט שאהבתי, ואם הייתי קוראת את הספר עם ילד הייתי דואגת לשוחח איתו על המשפט:

״אומרים עליו שהוא עיוור, אבל אני יודעת שהוא רואה, פשוט לא דרך העיניים.”

על האיורים של נועה פארן

לא הכרתי את עבודתה של פארן קודם, אבל אני מקווה להכיר עוד ועוד.

האיורים שלה קסומים ממש. הם גם משלימים את הטקסט ומספרים סיפור בעצמם.

כך למשל, הרבה לפני שהמילה יהודים מוזכרת בכלל, רואים באיורים טלאי צהוב על דש הבגד.

הבעות הפנים של הדמויות מספרות אף הן המון, ואפשר לפתח שיחה שלמה עם הקורא הצעיר רק בעקבות האיורים.

על ההפקה של צלטנר

הוצאת צלטנר נקראת”בית מלאכה לספרי ילדים”, ואכן כמו בבית מלאכה, תשומת הלב לפרטים ניכרת.

כאמור, החל מסוג וגודל הנייר, המשך בכריכה וכלה מפת ברלין מאויירת שמקופלת אחרי אחרית הדבר.

באחרית הדבר מסופר הן סיפורו האמיתי של ויידט, והן סיפור יצירת הספר והקשר של דורית צלטנר אליו. אותי זה מאוד עניין.

לאילו גילאים מתאים הספר?

לקריאת הורה והאזנה לדעתי החל מכיתה ב

לקריאה עצמית מכיתה ג או ד ועד גיל 120.

לסיכום, הדס, אני מחכה לספר הבא!

נועה- רוצה לראות עוד איורים וציורים שלך.

דורית צלטנר, איזה כיף שבית המלאכה שלך מייצר אמנות!