יש מעט מאוד סופרים שאם אקרא ספר שלהם, מבלי ששמם יהיה חתום, אדע ללא ספק שזו יצירה שלהם. אלנה פרנטה היא אחת מהם.
במחשבה שנייה, היא/הוא היחיד/ה.
וכמו שכתבתי כבר פעם, ממש לא מעניין אותי מי האדם שעומד מאחורי השם הזה, כל עוד היא כותבת בצורה כזו.
אם אתם מאוהבי פרנטה, כמוני, אתם תאהבו את "חיי השקר של המבוגרים" (הספריה החדשה" תרגום אלון אלטרס, בעריכת מנחם פרי)אם כי הוא לא קל. לי לפחות היה כך, ולא רק כי מספר דמויות המשנה הרב, ושמותיהן הזרים לי , בלבל אותי.
הוא לא עבר לי בקלות בגרון, הדעה שלה על חברות נשית שונה מהחוויה שלי.
אצלה זה "שונאים סיפור אהבה"
במחשבה שנייה, כל מערכות היחסים שהיא בונה הן כאלה.
וזה מהפנט ומכשף, כמעט כמו להתבונן בשרפה, ברזולוציות גבוהות ביותר.
מעט על העלילה של "חיי השקר של המבוגרים" ללא ספוילר
כצפוי משמו של הספר, העלילה מסופרת מנקודת המבט של ג'ובנה, בת ה12, המתבוננת בעולם המבוגרים, אליו היא מוכנסת, כמעט בעל כורחה.
הגאונות של פרנטה, באה לידי ביטוי, כבר בבחירת התמה הזו "חיי השקר של המבוגרים"
כולנו, נדמה לי, בשלב כזה או אחר של ההתבגרות, צפינו בעולם המבוגרים וגילינו שקרים.
פרנטה, באמצעות הפילטר הזה, מספרת את סיפור ההתבגרות של ג'ובנה.
שנתיים לפני שעוזב אביה האהוב את הבית, שומעת ג'ובנה את אביה לוחש לאמה, כי בתו הופכת למכוערת מאוד, גרוע מכך, היא מקבלת את הפנים של אחותו, אתה ניתק את מערכת היחסים.
כך מתחילה עלילת הספר שנמשכת שנים אחדות.
האמירה הנוראית שלו מקבלת דגש שלילי, לאור העובדה, כי עד אז, הייתה ג'ובנה, בת טיפוחיו, ילדת שמנת יחידה.
האמירה הזו מדרבנת אותה דווקא ליצור קשר עם הדודה המוחרמת.
דודתה, ויטוריה, גרה בחלק הירוד ורע של נפולי. בניגוד למשפחתה של ג'ובנה, שגרה בחלק העילי ועשיר של נפולי.
מאותו רגע מתחילה להתגלגל העלילה, ואצלי התחילה תחושה כאילו יד נעלמה הכניסה אותי בבת אחת אל נפולי, או אולי הוציאה את נפולי מהספר והיא השתלטה על החדר בו אני שוכבת וקוראת.
במקביל, ממש בו זמנית עם הטיול לנפולי נזרקתי לטיול בתוך מוחה של המספרת.
זהו רומן חניכה, ג'ובנה עוברת מסע התבגרות, ונדמה כי הייתה מוותרת עליו לו ניתנה לה האפשרות.
זהו סיפור על יופי וכיעור, של נפולי, של הדמויות, של האופי האנושי.
"אני מרגישה מכוערת, יש לי אופי רע, ובכל זאת אני רוצה שיאהבו אותי"
ובעיקר , כפי שציינתי קודם זהו "שונאים, סיפור אהבה"
פרנטה, כמו בסדרת "החברה הגאונה" כותבת על היכולת לאהוב ולשנוא בו זמנית את אותו אדם.
על הדואליות המתקיימת באנשים כך שבו זמנית יש באדם יופי וכיעור, טוב ורע והאחד לא מבטל את השני.
"בבוקר ההוא עלה בדעתי לפתע משהו שנראה לי בלתי- נסבל ובו- בזמן משעשע: לא אני, לא ויטוריה, לא אבא שלי, איננו יכולים לחתוך באמת את שורשינו המשותפים, וכך, בסופו של דבר,אנחנו בעצם אוהבים ושונאים- בהתאם למקרים- תמיד אותנו- עצמנו."
"לקריאה על החוויה שלי מ"החברה הגאונה"לחצו כאן
לקריאה על שניים מספריה האחרים של פרנטה, לחצו כאן
