ימי הנטישה והבת האפלה. אלנה פרנטה כותבת בעומק ובאומץ

אלנה פרנטה היא תעלומה מרתקת בעיניי. מצד אחד סדרת הספרים הנפוליטנים שכבשה את העולם והשאירה אותי עם השאלה מה אני מפספסת? למה אני לא מצליחה להתחבר לספר ״החברה הגאונה״?

בחיי שניסיתי, בניגוד להרגלי ניסיתי אפילו פעמיים.

מצד שני ״ימי הנטישה״ הוא יצירת מופת בעיניי, לא פחות מכך.

כמו שכתבתי עליו כאן מרגע שהוא נפתח הוא סוחף ושואב ומעורר רגשות עזים עד המילה האחרונה, פרט לשנת לילה, לא הנחתי אותו מהיד מהרגע שהתחלתי.

הבת האפלה

את ספרה ״הבת האפלה״ סיימתי היום בשלוש שעות, כולל הפסקות נשימה באמצע.

אלנה פרנטה, כותבת כאן, בדיוק כמו ב״ימי הנטישה״ באומץ ובעומק, שמחייבים לעצור ולנשום

הכתיבה שלה נוקבת, חריפה, מטרידה, לעיתים אפלה, עד כדי כך שנדמה לי שאני מבינה לגמרי את תעלומת זהותה.

די מפחיד לעמוד מאחורי מילים כאלה.

גם כאן מדובר על דרמה משפחתית אישית של נטישה, אלא שכאן מדובר בנטישת אם את בנותיה, ונטישת אישה את עצמה.

שתי נטישות איומות, ועל לדה, גיבורת הסיפור, לבחור בין שתיהן.

בסופו של דבר, וזה לא ספוילר מאחר וזה נאמר כבר בפרק הראשון, היא עצמה עוברת סוג של נטישה על ידי בנותיה.

פרנטה, בהתבוננות חריפה וקיצונית, אך כנה ביותר מנתצת ומנפצת את כל הקלישאות והאגדות, ומסתכלת ליצרים האנושיים בלבן של העיניים.

קשה לקרוא את זה, אבל מאוד מאוד מומלץ. מה גם שסופו של הספר מביא איתו סוג של הקלה.