maor5״ברוכה הבאה לחיים שלך״, ספרה של נטע חוטר, סיפק לי שעות רבות של הנאה ומחשבה
״ברוכה הבאה לחיים שלך״, הוא ספרה השני של נטע חוטר(הוצאת תכלת). לא קראתי את ספרה הקודם ״תזכירי לי מי את״, אבל אחרי שסיימתי תוך יום וחצי את ״ברוכה הבאה לחיים שלך״- אין לי ספק שאני רוצה לקרוא אותו.
מעט על העלילה של ״ברוכה הבאה לחיים שלך״ ללא ספוילר
גלי היא אם חד הורית לתינוקת בת שישה שבועות.
הדר הוא שחקן לא מצליח במיוחד בסדרות ילדים, גרוש, חולם לשווא לשחק בתיאטרון.
נעמה היא גרושה, אם לתאומים בני 13, מנטורית שמייעצת להורים, מה שהיא לא ממש מצליחה ליישם בחייה.
הם גדלו ביישוב נידח בערבה. אותו עזבו מזמן מתוך כוונה שלא לחזור לעולם.
הם לא התראו כעשרים שנה.
מה בכל זאת מוביל אותם להיפגש ולנסוע יחד אל מחוזות ילדותם ולפגוש שם בגיא חבר ילדות, בן למשפחה מפוקפקת?
הנסיעה המשותפת, אל הערבה ואל העבר הופכת למסע בין סודות , בהלות, אשמה, בושה.
על הכתיבה של נטע חוטר
״ברוכה הבאה לחיים שלך״ הוא סיפור של עלילה מרתקת , ללא ספק, אבל מה שהופך אותו לכזה היא הכתיבה של נטע חוטר.
היא בונה דמויות שמצד אחד הן מורכבות, פגומות כולן(אפילו מבחינה חיצונית), ומצד שני הן אהיבות. ואולי זה לא צד שני. אולי זו הסיבה שהן כאלה.
התחושה שלי לאורך הקריאה הייתה שחוטר באמת מכירה אותן(כסופרת את הדמויות. לא בהכרח מבחינה ביוגרפית) ואפילו מחבבת אותן.
כשהסופר כותב כך את הדמויות, אני כקוראת, מחבבת אותן, ובעיקר סקרנית לגביהן.
השאלה שהעסיקה אותי כל הזמן, היא לא מה יקרה עכשיו, אלא מה תעשה הדמות עכשיו.
וזה הבדל משמעותי מבחינתי.
בנוסף, הכתיבה שלה יוצרת תמונות חיות.
״ ׳סדנת האינסטינקט ההופכי׳ הייתה חוויה בזויה שייסדה מאמנת תודעה בשם תמרה סילבר, אישה עם קארה כל כך שחור שלא הייתה לה ברירה אלא לבנות סביבו אישיות קשוחה, נמרצת וכריזמטית.
ֿבגיל ארבעים ושלוש, כתוצאה מירידה של שלושים קילו, פיתחה סילבר תאוריה לפיה בני אדם איבדו קשר עם האינסטינקטים שלהם עד שאלו החלו פועלים נגדם. ״
וזה ממשיך בתיאור כל כך מצחיק, ומי שהיה כמוני, בסדנה/ הרצאה אחת לפחות של מנטור כזה או אחר,
יזהה כמדויק לא פחות ממצחיק.
יש לחוטר תובנות מעניינות ומקוריות, אותן היא שותלת במוחן של הדמויות שלה.
כך למשל, כשהיא אומרת שהדר אוהב קלישאות כי הן גורמות לו להרגיש בטוח, או בשתי הדוגמאות הבאות
"דברים אף פעם לא הולכים לפי התוכנית, הוא כבר ידע, אבל למה חייב להיות כזה פער בינה לבין המציאות? בגלל זה הוא אהב משחק. יש לך תסריט, יש לך דמות, מה שכתוב יקרה. כל היתר- תוכניות אירוח, סדנאות אימפרוביזציה והחיים- ציידו אותך בקווים מנחים רופפים בלבד ושום דרך להגיע אליהם מוכן באמת."
"הוא לא הבין אנשים שנולדו והתבגרו ונשארו מרצון לחיות באותו המקום. הוא לא הבין איך אפשר להיות גדול במקום בו היית קטן, מבלי לעצור מדי כמה מטרים ולהתקפל מעצב או אשמה או בושה"
כן, אם חשבתם שלפניכם ספר נוסטלגי מתקתק, טעיתם.
הוא כן כמו שאמרתי, מרתק, גורם לנו להבין כמה התקדמנו משנות השמונים.(כן, אני יודעת הדרך עוד ארוכה, ויחד עם זאת, לפעמים רק כשמביטים אחורה מבינים כמה התקדמנו)
הוא גם מצחיק. הנה דוגמה. נעמה משוחחת בטלפון עם אמה שיצאה לשיט תענוגות עם אביה:
"' את נהנית על הספינה?' היא דמיינה את אמה יושבת על סיפון כלשהו עם משקפי שמש גדולים וכובע עצום, גופה מכוסה כליל. היא שנאה שמש. למרות שנראתה מעולה לגילה, היא האשימה את השמש בזקנתה. כאילו בלעדיה הייתה נשארת צעיר לתמיד.
'נורא פה, מותק, נורא. ואין לאן לברוח, זאת מלכודת זקנים. כולם רק אוכלים פה כל היום, אני מאד מאוכזבת. רצית אזהרה ממני? הנה אזהרה- יום אחד את תהיי בת שבעים ויתחשק לך לצאת לשיט, אל תעשי את זה. לעולם אל תעלי על ספינה'
' לא לעלות על ספינה, רשמתי'"
ואני רשמתי לעצמי- לקרוא את ספרה הקודם של נטע חוטר, וגם את הבא, לכשיצא.