שרית פלייןנובלה קצרצרה, עדינה ועוצמתית העבירה אותי מסע שלם.
למעלה משבעים שנה חלפו מאז שהוריה של פיינגולד איבדו את אחותה התינוקת שנולדה שבע שנים לפניה.
הם היו אז צעירים מאוד, כמעט נערים, שורדי שואה שהגיעו לבדם לקיבוץ והתמודדו עם כל כך הרבה קשיים.
ארבעה חודשים לפני פרוץ הקורונה רונית מגיעה לבינאלה בוונציה. שם היא צופה בסרט על חטיפת ילדי תימן. הצפייה מטלטלת אותה והיא נזכרת בידיעה שהוריה התאבלו כל חייהם על התינוקת שאיבדו ולא הפסיקו לחפש תשובות.
האם התינוקת נפטרה כפי שטענו בבית החולים?
האם נחטפה? אולי נמסרה להורים אחרים, עשירים ומקושרים יותר?
כמה חודשים אחרי הבינאלה, מגיע הסגר הראשון ומנטרל את כל הסחות הדעת,
המחשבות לא עוזבות את רונית והיא יוצאת לחקור את התעלומה.
קראתי אותו בשעה בערך, ובשעה הזו עברתי מסע שלם.
בצורה מפתיעה ולא לגמרי ברורה לי עד עכשיו, כבר בדקות הראשונות הרגשתי איך הגוף שלי מגיב לקריאה.
הלב הלם, הדמעות גלשו על הלחיים ואפילו קצב הנשימה השתנה.
זה לא הספר הראשון שאני קוראת על תינוקות שנעלמו. למה הגוף שלי הגיב כך?
זה כנראה קשור לצורת הכתיבה של רונית פיינגולד.
הכתיבה שלה מצד אחד עדינה ומצד שני עוצמתית מאוד.
אלוהים, איזה כאב לב! חשבתי לעצמי תוך כדי קריאה, וזה עוד היה ממש בהתחלה.
ההורים האלה, שני ילדים בני שמונה עשרה עברו כל כך הרבה. שש שנים של מלחמת העולם השנייה, אפילו כשיש אזכור של המלחמה לא מתוארות זוועות השואה המוכרות אלא מושם דגש על העובדה שמגיל 12 נלקחה מהאימא האפשרות ללמוד והיא כל כך צמאה להשכלה.
כשהם מגיעים לקיבוץ עליהם להתמודד עם הרבה מאוד קשיים חברתיים.
כשהתינוקת, לה קראו ברכה כדי שתתחיל פרק חדש ומבורך בחייהם נלקחת מהם, הם לא מקבלים
שום תמיכה או אפילו הכרה בקיבוץ.
"בריאות הילדים הייתה חשובה וההתייחסות אליה בלטה לטובה בקיבוצים, כי הילדים הם דור ההמשך.
אך סיפורו של הפרט לא היה המרכז. ילדים חולים נכנסו לבידוד כדי לא לסכן את הקבוצה. לידות שלא צלחו, מות תינוקות, נחשבו סטייה מהמאמץ לחיזוק ההתיישבות ולכן הוסתרו."
האם זו הסיבה לכך שלא זכו להיפרד מהתינוקת? האם אמנם נפטרה?
רונית פיינגולד מתחקה אחר הסיפור של הוריה, כשהיא נעזרת בקריאת יומנים וספרים של אמה, שהפכה לסופרת, עלוני הקיבוץ הישנים וארכיוני בתי החולים וחברת קדישא.
סיום הספר השאיר אותי מנוחמת.
אולי זו סגירת המעגל שחוויתי יחד עם הכותבת. הצדק שהיא עושה עם הוריה כשהיא מספרת את הסיפור שלהם. אולי זה קתרזיס.
מבלי להסתכן בספוילר אכתוב רק שקרה שם משהו שלא ציפיתי לו.
כאמור בשעה אחת, הספרון הדקיק הזה העביר אותי מסע שלם, שיש בו היסטוריה בת למעלה משבעים שנה, כאבי לב, חמלה, והרבה אהבה.
אתם כבר מכירים אותי אני מאמינה שבאהבה נמצא הריפוי לכל, או לפחות הנחמה.