פרוזה

מיכל דינור בנתה גלריה שלמה של דמויות.  כולן עגולות, כולן נכנסות עמוק ללב.

איך זה שספר שעוסק ביתמות יכול למלא נחמה, דווקא בימים קשים?

״שמונה דקות״ הוא אלגוריה קצרה הכתובה היטב.

״היפומאניה״ הוא אחד הספרים העצובים והמשובחים ביותר שקראתי לאחרונה

״מיומנה של אישה מתה״ הוא בכלל לא מה חששתי ממנו. נהפוך הוא.

״בגדים ובגידות״ הוא ספר שנון, רווי הומור וסוחף כל הדרך עד סופו המפתיע.

הכתיבה של מיכל שטייניץ שנונה ומלאת הומור, דבר שמאפשר להתבונן היטב גם בשאלות נוקבות מבלי להרגיש דחיסות.

אלמלא היה הדבר מצוין בגב הספר, לא היתה לי שום דרך לדעת שהספר הנהדר והבשל הזה הוא רומן ביכורים. 

״שנים טובות״ של מאיה ערד הוא לטעמי אחד הספרים הטובים ביותר שלה

הגדולה של הספר היא ביכולת להחזיק בו זמנית את כל הגוונים. להחזיק דבר והיפוכו, מבלי לשמוט אף אחד מהם.

קראתי את "תשע דרכים להיפרד" ורציתי שסנונית תספר לי מיליון לילה ועוד לילה.

למרות הכאב הנוכח בכל עמוד כמעט "מאז שהלכת" הוא ספר אופטימי.