״בגדים ובגידות״, ספרה השלישי של רינה גרינוולד,(הוצאת ״שתים״ עריכה אורנה לנדאו) שונה מאוד מקודמו – ״פעמונים של מאי״ ועם זאת הוא לא פחות טוב ממנו.
כמו שני אחים יפהפיים כל אחד בדרכו שלא דומים זה לזה.
״בגדים ובגידות״ הוא ספר שכיף מאד לקרוא, שנון, רווי הומור וסוחף כל הדרך עד סופו המפתיע.
מעט על העלילה של ״בגדים ובגידות״ ללא ספוילר
גיבורת הספר היא רופאת משפחה בגיל המעבר.
החברות שלה חושבות שלא יזיק לה להשקיע במראה שלה, בבגדים, בשיער ולעשות שיפוץ בפנים כמוהן,
ואם אפשר על הדרך שתהיה גם פחות צינית ותאמץ חשיבה חיובית.
והיא אכן מרושלת, דעתנית ואפילו די מרושעת.
בעלה, נעמן, אוהב אותה בדיוק כמו שהיא. אלא שבזמן האחרון התנהגותו מעוררת חשד.
הוא יוצא באמצע הלילה בלי להסביר, הוא לובש חולצות לבנות מכופתרות שלא כהרגלו.
האם נעמן בוגד בה? האם כולם בוגדים? בבני הזוג? בעצמם?
״בגדים ובגידות״ כתוב בגוף ראשון ולעיתים יש פניה ישירה אל הקוראים.
יש ספרים בהם פניה כזו מקלקלת לי את חווית הקריאה, בספר הזה זה עבד לי היטב.
אני לא בטוחה איך הייתי מרגישה אם הדמות הזו היתה חלק אמיתי בחיים שלי, אבל כקוראת אהבתי אותה מאד.
היא מצחיקה ולעיתים נוגעת ללב.
״הם לא יודעים, המפקפקים, שבתוכי יש ציפור קטנה ונפחדת שבנתה סביבה אלף הגנות בעמל של שנים רבות.״
יש לה תסביך עם השיער המקורזל שלה שאפילו גורם לה לחשוב שאולי היא צאצאית של מלכת שבא,
מה שיסביר את שיער האפרו שלה.
הבטתי לאחור לבדוק אם לא עומדת מאחורי איזו אישה אחרת שאת בבואתה אני רואה במראה.
אני לא מעבירה מסרק בשיער. אחרי המקלחת אני מסתרקת
(אם אפשר לקרוא לזה כך)במגבת.
סלילי הצמר השחורים שלי מתיישרים קצת ונדבקים לרגע לקרקפת שלי, ואז אני נראית כמו עורב שחור שעמד בגשם. העניין הוא שבצעירותי הייתי עורב נחמד למדי – עור חלק, סנטר אחד, צוואר מתוח, פרופיל סולד – אבל היום אני לא משהו.״
״הבטן שדומה למשטח ג׳לי, הצלוליטיס שעיטר את רגלי, וקבע בהן גומות שלא ביקשתי והישבן שהגיע עכשיו כמעט עד אמצע הירך מאחור – כל אלה נראו לי כלא שייכים לי.
הבטתי לאחור לבדוק אם לא עומדת מאחורי איזו אישה אחרת שאת בבואתה
אני רואה במראה.
אבל לא, זאת הייתי אני במלוא הדרי.״
היא מנסה להשתנות, לאמץ חשיבה חיובית ואפילו יוצאת עם חברתה לסדנה של כמה ימים לצורך כך.
גם על פוליטיקה מקומית יש לה אבחנה שנונה.
״זאת טעות לדעתי, לא להתייחס לדעות של קלודט בענייני פוליטיקה,
משילות והסכסוך היהודי–ערבי, כי מהם כל אלה אם לא מגרש המשחקים של גברים?״
אבל ״בגדים ובגידות״ הוא לא רק ספר משעשע. הוא בודק מהי בגידה.
האם כולם בוגדים?
האם מי שכמו גיבורת הספר כדבריה רואה יותר מדי מדויק ולא מטיח את הדברים ברשעות בוגד בעצמו ובאמת שלו?
כמה זמן אפשר לשאת סודות והסתרה?
שם הספר מתייחס לא רק לחשד שמעלה נעמן באשתו עם שינוי הבגדים, ובצורך של כולם לשכנע אותה עצמה לשדרג את המלתחה שלה.
הוא מרמז גם לקשר הלשוני שבין בגד ובגידה, שהרי בשני המקרים מדובר על כיסוי והסתרה.
באותו הקשר מוכר כמובן הביטוי ״האמת העירומה״.
שמה של הגיבורה לא מוזכר, ואולי זה רמז לכך שבכל אחת מאיתנו נמצאת מישהי כזו, או לפחות פוטנציאל לכך.
״בגדים ובגידות״ העניק לי שעות של הנאה והתפעלות מהיכולת של רינה גרינוולד לכתוב מצוין שני ספרים שונים כל כך.(זה אמנם ספרה השלישי, אבל את הראשון עוד לא קראתי.)
