"בואי" הוא ספרה השני של אורלי סיגל. על ספרה הראשון, "ניסויים פתוחים" כתבתי כאן.
אהבתי מאוד את ספרה הקודם, בין היתר בזכות האומץ של הכותבת.
את "בואי" אהבתי אפילו יותר. האומץ נשאר,עוד אתייחס אליו.
"בואי"מהודק ובשל יותר מקודמו.
בואו נתייחס לאומץ של אורלי סיגל. היא נוגעת בידיים ולב חשופים בנושאים קשים, הנחשבים לא אסתטיים.
"בואי" הוא ספר המכיל שלוש נובלות נוגעות ללב, ועוסק בין היתר בנושאים הבאים: גילוי עריות, בגידות,ילדים מחוץ לנישואים,טיפולי פוריות והמחיר שלהם(מחיר גופני, נפשי, ומחיר שהזוגיות משלמת:)לסביות, תשוקות מתות וחלומות מודחקים.
אורלי סיגל לא עושה חיים קלים או נעימים לקורא, היא כן נוגעת לו ברבדים הכי עמוקים, מעוררת השתאות ביכולת הכתיבה שלה.
הנובלה הראשונה עוסקת במקרה שמתרחש במושב בבקעה, יש בו גילוי עריות וגילוי עצמי מאוחר, אולי מאוחר מדי. אה כן יש בו גם אגורפוביה.
הנובלה השנייה היא זו שהכי התחברתי אליה. היא שברה לי את הלב.
היא עוסקת באישה צעירה, נשואה לגבר צעיר, מקסים.
האישה היא נשאית של תסמונת גנטית נדירה, המסכנת את העוברים, ולכן היא יכולה להרות אך ורק בטיפולי הפריה, בתקווה שבמעבדה יצליחו לבודד עובר/ית בריא/ה.
הנובלה הזו שברה לי את הלב. כמו כל חוויה קשה, גם טיפולי פוריות הם מבבחינת "זר לא יבין זאת"ואני אמנם לא עברתי מה שהדמות בנובלה עברה, אבל העולם הזה ומחיריו לא זרים לי.
גם כאן אורלי לא בחרה פתרונות קלים ולא ויתרה לקוראיה.
הנובלה השלישית עוסקת בחלום ושברו.
עומר, שף צעיר, אשר למד בבית ספר קולינרי נחשב מאוד בפריז מצליח להרוס לעצמו את חייו פעם אחר פעם, וזאת בעודו רודף אחר חלומותיו המשתנים.
כעסתי עליו, ויחד עם זאת חמלתי עליו.
שוב, אין הנחות. אין סופים קלים. אין פתרונות.
שם הספר, "בואי" נקרא ע"ש הנובלה השנייה.
בסלנג המילה "בואי" היא מילה מקטינה, אבל במקור, זו מילה שטומנת בחובה פשטות ואהבה.
בואי, פשוט בואי. כמו זרועות מושטות לרווחה, מבטיחות שיקלטו אותך בחובם בבטחה ורכות.
כמה פעמים בחיים שיווענו למי שרק יקרא את נפשנו ויקרא לעברנו "בואי".
נדמה לי כשל הדמויות של אורלי סיגל מבקשות רק דבר אחד, זרועות פשוטות לרווחה וקריאת "בואי" או "בוא"
