ספרו החדש של אשכול נבו ״ הלילה הארוך ביותר״ ( כנרת זמורה. עריכה- נועה מנהיים) נכתב בתקופה הקשה שעברנו ועדיין עוברים מאז השבת האיומה ביותר.
אבל הוא לא עוסק בזוועות שהתרחשו באותו יום וברובו גם לא בכאב מהקו הראשון.
כמו שאומר אשכול נבו בפודקאסט המצוין של איתי סגל ״כולנו תומכי כאב״
כולנו עברנו משהו נוראי ונושאים איתנו כאב.
הדרך של אשכול לעבד את הכאב היתה לכתוב לעצמו, כדי לתעד ולעבד.
בשלב מסוים הכתיבה הפתיעה כדרכה. איך ולמה? ואיך כל זה קשור לבתו הגדולה שנעלה אותו מחוץ לבית במשך לילה שלם? על כך ועוד בפודקאסט המצו
ועכשיו על הספר עצמו. ללא ספוילר כמובן
הספר בנוי מסיפורים קצרים הקשורים זה לזה. דמויות מסוימות שהיו שוליות בסיפור אחד, מופיעות כמרכזיות בסיפור אחר, כמו מצלמה המתקרבת ומתרחקת, משנה מיקומים ועוד.
זמן ההתרחשות שלהם הוא הלילה הארוך ביותר. השמיים נסגרו, כל הטיסות התבטלו.
גיבורי הסיפורים מנסים למצוא דרכים כדי לחזור הביתה.
קרן עידן זמרת ישראלית שחיה בלונדון הייתה אמורה להיות כאן רק ליומיים והיא חייבת לחזור לתינוקת שלה. היא עולה על יאכטה בנמל חיפה ומכאן הדברים משתבשים.
צביקה הוא חובש במילואים הטיסה שלו חזרה לישראל מופנית לקפריסין וגם אצלו משתבשים הדברים.
תומר, עורך דין צמרת ננעל מחוץ לביתו, הוא נוסע לבית קפה שפתוח כל הלילה,
שם הוא פוגש באישה ואליה צמוד ארגז כחול.
הוא מסתקרן והמפגש ביניהם מטלטל אותו ומוציא את שניהם למסע.
אלה הם חלק מגיבורי הסיפורים.
כמו תמיד ואולי יותר אשכול נבו רוקם דמויות ביד אמן. החמלה שלו אליהן מורגשת ואי אפשר שלא לרצות לחבק אותן ולהרגיש מנחמים ומנוחמים בו זמנית.
כל סיפור סוחף בפני עצמו ויחד נוצרת רקמה שהיא יצירת אמנות.
יחד הם גם מזכירים לנו שכולנו רקמה אנושית אחת.
גיבורי הסיפורים רוצים לחזור הביתה ומחכים שהלילה יסתיים.
שתי העובדות הללו הן בעיני מטפורה נפלאה.
איפה הבית? מה גורם לאדם להרגיש בבית? ואולי זה לא שאלה של איפה או מה אלא של מי?
ומה יעזור לגיבורים ולכולנו לשרוד את הלילה עד שהבוקר יאיר סוף סוף? אותה רקמה אנושית בדיוק.
בעיניי זהו אחד הספרים הנפלאים של אשכול נבו.
הבוקר עוד לא האיר עלינו, אבל הספר הזה הוא פנס עם אור רך, עדין ויציב, של חסד, חמלה וקרבה אנושית.
הערה- אני האזנתי לספר. זהו פורמט שלרוב אני לא מתחברת אליו. הסיבה שבחרתי הפעם בפורמט קולי היא שבגלל מבנה הספר יש כמה קריינים שונים שמתחלפים ביניהם בהתאם לדמות המספרת באותו פרק. הקונספט הזה נראה לי דומה לתסכיתים שהיו משודרים פעם ברדיו. חלק מהקריינים היו נהדרים ממש, למשל טלי קרק, או השחקנית ג'וי ריגר. אבל היה אחד שממש קלקל לי את ההנאה. אשכול נבו משתמש בשפה בצורה כל כך יפה. מגיע לו ולנו שכל קריאה בקול של סיפוריו תהיה בהתאם.
