כשהבת שלי היתה בערך בת עשר הלכנו יחד לספריה, לאחר שבחרה לעצמה ספרים רצתה לעזור לי למצוא ספרים וכך שוטטו עיניה בין המדפים ולבסוף אמרה״ לא מבינה למה למבוגרים יש שמות מוזרים כל כך לספרים״
לדבריה לספרי ילדים יש שמות ברורים והגיוניים ורק המבוגרים מסבכים הכל. אני לא בטוחה שהיא צודקת (לגבי הספרים, לגבי המבוגרים אני חוששת שהיא אכן צודקת) אבל כשקראתי את שמו של ספר הילדים החדש שכתבה אורית רינגל אמיר ״לילה במרדף אחר בני לקרדה״ חייכתי, ולא רק כי נזכרתי באותה שיחה.
אני לא בטוחה שהילדים אליהם מיועד הספר יודעים מהי לקרדה, אבל אין ספק שיש כאן שם מקורי שמעורר סקרנות אצל ילדים ומבוגרים, ורומז על כך שמדובר בספר הרפתקאות.
בני לקרדה הוא פושע. הוא נוהג לחטוף כלבים, לחכות שבעליהם יבטיחו פרס למוצא הישר ואז מחזיר אותם וזוכה בפרס. בהמשך הוא משתמש בכלבים כדי לרגל אחר קצינים בכירים בצה״ל.
לילה היא כלבת טוי פודל קטנה, ששייכת למיקה והוריה. לילה וחברה, כלב נטוש בשם רמבו מגלים את מזימותיו של בני לקרדה ו… את השאר אפשר וכדאי לקרוא בספר.
בכל פרק מספרת דמות אחרת את המתרחש וכך העלילה מתקדמת ואנו מקבלים זויות ראייה שונות, של הילדה מיקה, של כלב הרחוב רמבו( שבהמשך נקרא יום) של אלכס החייל הבודד ועוד.
מאחר ומדובר בספר ילדים היה ברור לי שיהיה הפי אנד, אבל אין לי ספק שלו הייתי ילדה הייתי קוראת לא רק בעניין וסקרנות כפי שקראתי אלא גם במתח.
השפה עשירה ויפה המרחיבה את אוצר המילים של הקורא הצעיר(לדוגמא: משק כנפיים, אלמלא, הבעה רבת משמעות) ויחד עם זאת היא טבעית ולא מאולצת. כמו כן הסופרת משלבת שימוש בסלנג, אך בצורה שמאפשרת לקורא להבין את ההבדל בין המשלבים הלשוניים, או לפחות לחוש בהם.
כך למשל בעמוד 77:
״בעיני אדם הוא סתם גאוותן, שויצר כזה, או כמו ששמעתי את החברים של מיקה אומרים, 'אחד שחש את עצמו'״
אהבתי מאוד את העובדה שבניגוד לנהוג ברוב ספרי הילדים בהם יש חלוקה דיכוטומית לטובים ורעים, כאן בני לקרדה הוא אמנם פושע, ויחד עם זאת הוא נחרד לגלות במקרה מטפלת שפוגעת בתינוק חסר ישע והוא מוצא דרך לפתור את הבעיה.
זה חידוש מרענן. לדעתי גם ילדים צעירים יכולים וצריכים להבין שבחיים האמיתיים הדברים אינם רק שחור לבן.
ואם כבר הזכרתי שחור לבן, נעבור לאיורים, אותם איירה ליאורה גרוסמן שאיירה מאות ספרים וזכתה בעיטור אנדרסן לשנת 2008.
אני לא יודעת מה היה השיקול שלה בבחירה לאייר בשחור לבן(פרט לכריכה) אך אני מצאתי לפחות שני יתרונות.
הראשון הוא שצבעוניות יכולה לשדר שהספר מיועד לילדים צעירים יותר ובכך להחמיץ את הגילאים של כיתות ב-ד.
היתרון החשוב יותר בעיניי הוא שבאיורים כאלה אין הסחות דעת של הצבעים וכך הפרטים בולטים יותר. תראו למשל את כף היד הגדולה ומאיימת של לקרדה ואת הבעת הפנים של המטפלת המרושעת.
למי מתאים הספר?
ילדים מגיל חמש יכולים להאזין בהמשכים למבוגר( רק לא לפני השינה, בכל זאת מדובר במתח)
ילדים מכיתה ב׳ עד ד׳ יכולים לקרוא אותו בעצמם.
ולמורות שבחבורה- ממליצה על קריאה בהמשכים באזני הילדים וניהול שיחות על : מה הביא את לקרדה לבחירה להיות פושע? האם הוא איש רע או טוב?
אגב, הספר הוא שלישי מתוך סדרה, כך שמי שקרא את הספרים הקודמים פגש כבר את לילה ומיקה יחד עם זאת אין שום בעיה לקרוא אותו כספר בפני עצמו.
