תארו לעצמכם שהייתם יכולים לקרוא ספר לא רק בעזרת חוש הראייה, תארו לעצמכם שהקריאה בו היתה הופכת לענן צמר גפן מתוק שאופף את כל מערכות החושים שלכם ומייצרת חוויה של עונג מתקתק, כמו הרגע הזה שבין שינה ליקיצה.
זו התחושה שהספר ״עץ המשאלות״ של ויליאם פוקנר עורר בי בזמן הקריאה.
זה התחיל מהרגע בו ראיתי את הכריכה היפהפייה שאיירה ענבל אבן, כריכה שמדמה ספר ילדים, וזאת למרות שלא מדובר באמת בספר ילדים, כולנו הרי ילדים בתוכנו.
לפני שאספר לכם עוד על הספר, אספר לכם על הסיפור שמאחורי הסיפור:
פוקנר היה משורר וסופר, אחד מגדולי הכותבים האמריקנים של המאה ה20, שאף זכה בפרס נובל ב1949.
בכתיבתו תיאר בין היתר את המתח הקבוע בין לבנים לשחורים בדרום ארצות הברית, לכך אפשר למצוא הד גם בספר הזה.
את הספר הזה כתב פוקנר לילדה בת 8, ויקטוריה, בתה של המאהבת שלו, בתקווה שהאם תעזוב את בעלה ותינשא לו, תקווה שהתגשמה.
בהמשך העניק עותקים נוספים של כתב היד במתנה גם לילדים נוספים שאת הוריהם חיבב במיוחד.
למרות זאת ״עץ המשאלות״ אינו סיפור לילדים בלבד. ממש כמו ״אליס בארץ הפלאות״ או ״הקוסם מארץ עוץ״, אשר ברובד הראשוני שלהם יכולים להיקרא על ידי ילדים שאף יפיקו ממנו הנאה, אולם כדי להגיע לרבדים עמוקים נוספים, על הקורא להיות מבוגר יותר.
לא במקרה הזכרתי את ״אליס בארץ הפלאות״, יש תזכורות לא מעטות לאליס בספרו של פוקנר, כמו גם לספרים נוספים. כך למשל שמות הדמויות: דולצי הילדה(דולציניאה), אליס המטפלת, ועוד.
המסע אותו עוברות הדמויות יחד, מסע לחיפוש ״עץ המשאלות״, בו הם פוגשים טיפוסים נוספים, ועוברים חוויות שמלמדות אותם על איכויות הלב, מזכיר ולא במקרה את המסע של דורותי לארץ עוץ.
שלא תתבלבלו: ״עץ המשאלות״ של פוקנר הוא לא חיקוי, אלא יצירה מענגת בפני עצמה, והקריצות לעבר יצירות נוספות הן חלק מהקסם.
מעט על העלילה ללא ספוילר:
בבוקר יום ההולדת שלה, מתעוררת דולצי ומגלה ילד ג׳ינג׳י זר בחדרה. יחד עם מוריס, הילד הג׳ינג׳י, אחיה, המטפלת ודמויות נוספות היא יוצאת למסע לחיפוש ״עץ המשאלות״
במהלך המסע הם עוברים חוויות שמלמדות אותם מהי משאלה אנוכית ומה מחירה, על שיתוף פעולה שממנו מרוויחים כולם ועוד. כמו כן יש בו מסרים לא מעטים על יחסי גברים- נשים, שחורים-לבנים, הבדלי מעמדות, ביקורת על מלחמות ועוד
כל זה לא היה עובד אלמלא היה עץ המשאלות קודם כל ספר מענג, קסום ומצחיק.
תראו למשל, איך פונה פוקנר בקטע הבא לכל החושים:
״ברגע שנפתח החלון-במקום גשם ועצים שחורים-ראתה לפתע ערפל אפור ורך שהריח כמו פרח עץ הסיגלון, ובקצה הערפל נשמעו קולות קטנים הקוראים 'בואי, דולצי. בואי דולצי.' ״
או הקטע הבא:
״דולצי וג׳ורג׳ והילד הג׳ינג׳י עלו על סוסי הפוני שלהם, והחלו לרכוב במורד הרחוב עד שהגיעו לקצהו, שם עמד הבית האחרון, והמשיכו לרכוב בכל זאת, ויצאו מחוץ לערפל. הם הביטו אחורה וראו את הערפל משתרע כמו אוהל גדול ואפור, אך בכל כיוון אחר שהביטו- ראו עצים ירוקים כמו קיץ ודשא ירוק ופרחים כחולים וצהובים קטנים שפרחו מכל עבר. הציפורים שרו על העצים, ועפו מעץ לעץ, והשמש בהקה, ושלושת סוסי הפוני שעטו לאורך הדרך, מהר יותר ומהר יותר עד שהכרכרה של אליס ודיקי השתרכה הרחק מאחור.״
יש לא מעט הומור בספר, כך למשל בתיאור האיש הזקן שנמלט מזעמה של אשתו, זו משליכה עליו מגהץ, מערוך ושעון, ורגע לפני שהוא נס על נפשו, הוא אוסף את החפצים ומחביא אותם בפינת הגדר כדי שהיא לא תוכל להשליך אותם עליו כשישוב.
על האיורים הנפלאים בספר אחראית ענבל אבן שעשתה עבודה מדוייקת כל כך בהתאמת האיורים לא רק לתוכן הספר, אלא גם לסוג הספר. כך למשל האיור בכריכה, מזכיר דמויות מאגדות. דמות הישיש וזקנו הלבן, הישיש הוא למעשה גזע העץ שענפיו ועליו הם ציפורים והכריכה כולה מכניסה את הקורא לאווירת הספר עוד לפני המילה הראשונה.
האיור הבא מעביר ללא מילים את האבסורד של האריה החביב שיושב לצדם של מי שבמציאות עשויים להיות ארוחת הבוקר שלו.
הייתי שמחה להיות זבוב על קיר חדרו של פוקנר כשכתב את הספר, יש לי תחושה שהוא נהנה מאוד, וההנאה עברה ישירות אלי.
האמת היא שהייתי שמחה להיות גם זבוב על קירות הוצאת ״רימונים״ כשהגיע אליהם כתב היד.
רוצו לקנות לכם את האגדה הזו, ואם הילדים גם ירצו, תנו להם, כשיגדלו יקראו שוב ויגלו עוד ועוד מקורות הנאה ש״עץ המשאלות״ מספק.
