״צבים כל הדרך למטה״ הוא ספרו החדש של ג׳ון גרין( הוצאת הכורסא)
את ספרו הידוע ביותר ״אשמת הכוכבים״ סרבתי לקרוא מאחר ויש גבול לכמות העצב שאני מוכנה להכניס אלי בהתנדבות. אם לשפוט על פי כל ההמלצות, ועל פי הספר הנוכחי כנראה שהפסדתי.
״צבים כל הדרך למטה״ הוא ספר נפלא! מרגש, עמוק, אופטימי ויחד עם זאת לא מתקתק ולא מזייף. להיפך, הוא מתמודד באומץ עם אחד הכאבים הקשים יותר- כאב נפשי.
מעט על העלילה של ״צבים כל הדרך למטה״ ללא ספוילר:
אייזה היא נערה בת שש עשרה. בוגרת מאוד לגילה ולא במקרה.
היא התייתמה מאביה במפתיע בגיל שמונה ונותרה לבדה עם אמה.
אייזה סובלת מחרדות.
אי אפשר להסביר את הצירוף ״סובלת מחרדות״ טוב יותר ממה ש״צבים כל הדרך למטה״ מסביר זאת.
רמת החרדות שלה כזו שהיא נזקקת לטיפול תרופתי ורגשי במשך שנים וכמו שהיא אומרת לקראת סוף הספר- מצבה השתפר אבל לא הפך לטוב.
דייזי היא חברתה הטובה ביותר של אייזה, שונה ממנה לחלוטין. לרוב השונות הזו לא פוגעת בחברות שלהן.
כשדייזי שומעת על תעלומה באיזור מגוריהן, מילייארדר שנעלם במפתיע והשאיר לבד את שני בניו היא גוררת את אייזה איתה לפתור את התעלומה.
המניע של דייזי פשוט- היא מעוניינת בפרס הכספי שהובטח.
אצל אייזה, הדברים הרבה יותר מורכבים.
במהלך העלילה מתמודדות השתיים עם אהבות ראשונות, עם תאונת דרכים, ביקור בתערוכת אמנות מיוחדת שמתגלה כקצה חוט לפתרון, ובעיקר אייזה מתמודדת עם החיים בתוך עולם סואן במיוחד של חרדות.
קל מאוד ליפול לקלישאות כשכותבים על נושאים כמו חרדה ויתמות. ג׳ון גרין לא עושה זאת.
אחת הסיבות להיותו של הספר עמוק, היא העובדה שאייזה, וגם דיוויס הנער שאביו נעלם הם חובבי ספרות.
יש בספר לא מעט ציטוטים חכמים של מיטב המשוררים- אמילי דיקינסון, רוברט פרוסט, וירג׳יניה וולף ועוד.
בזכות הספר נחשפתי למשוררת שלא הכרתי: עדנה סנט וינסנט מיליי, ואם הציטוט בספר מעיד על מכלול יצירתה עוד אשוב ואהנה ממנה.
אחד הנושאים בהם עוסק הספר היא הבדידות שמביא איתו הכאב. נדמה לנו שאנחנו יכולים להבין את האדם שמולנו, במיוחד כאשר מדובר באדם אהוב, אבל זה לא כך. אנחנו יכולים להבין רק עד רמה מסויימת, בסופו של דבר תמיד יישאר מרחב שבו כל אחד מאיתנו לבדו.
״כל אובדן עומד בפני עצמו. אנחנו לא יכולים אף פעם להכיר את הכאב של האחר, לא באמת- כמו שלגעת בגוף של מישהו אחר זה לא כמו לחיות בגוף של מישהו אחר.״
יחד עם זאת ג׳ון גרין מביא אותנו הכי קרוב שאפשר אל הכאב הזה, כמו פותח חלון הצצה, שאחריו הידיעה שהיתה לי לגבי חיים בתוך חרדה לעולם לא תהיה כפי שהיתה קודם.
והנה ציטוט שאני אישית מזדדה איתו גם לגבי כאב גופני:
״המילים שמשמשות בדרך כלל לתאר את ההרגשה- ייאוש, פחד, חרדה, אובססיה- לא מעבירות את המסר. אולי המצאנו את המטפורה בתגובה לכאב. אולי היינו חייבים לתת צורה לכאב האטום העמוק שחומק גם מן התבונה וגם מן החושים.״
נדמה לי שהסיבה שהספר, למרות תכניו אינו צבוע באפלולית היא האנרגייה התוססת שיש באייזה. אמנם בחלק ניכר מהזמן האנרגיה הזו נגזלת על ידי השתלטות אובססיבית של חרדה, אבל גם בנערה החרדה שבתוכה יש אנרגיה.
הציטוט שהכי דיבר אלי הוא ציטוט של רוברט פרוסט, אשר בסופו של דבר גם אייזה מטמיעה:
