״הנערה בקרח״ ספר המתח של רוברט ברינזה (הוצאת רימונים) הגיע אלי בדיוק בזמן.
אחרי רצף קריאה של כמה ספרי עיון וכמה ספרי פרוזה שדרשו אנרגיית קריאה רצינית שמחתי לקרוא ספר מתח, ויחד עם זאת קיויתי שלא אשאר בסופו עם תחושה של ריקנות ובזבוז הזמן.
ובכן ״הנערה בקרח״ עמד בהחלט בציפיות. הוא סיפק לי יומיים של קריאה מהנה, מותחת במידה שנכונה לי( לא אוהבת אימה ותאורים פלסטיים מדי) והקלילות לא באה על חשבון כתיבה טובה.
מעט על העלילה של ״הנערה בקרח״ ללא ספוילר:
גופת בחורה צעירה נמצאת במי אגם קפואים בדרום לונדון.
הבלשית אריקה פורטר נקראת לפתור את התעלומה. מהר מאוד מתבררת זהותה של הנערה, בתו של פוליטיקאי רב השפעה, והעניין כמובן מוסיף לחץ לחקירה.
ככל שאריקה מוסיפה לחקור ולהתקרב אל האמת כך היא מעירה יותר מתים, תרתי משמע, ונאלצת להאבק לא רק מול פושעים ועורכי דינם, אלא גם נגד לחצים כבדים מאוד מצד העשירים והמיוחסים, וכנגד מאבקי כוח פנימיים בתוך מטה המשטרה המקומי.
אריקה נאלצת להתמודדת גם עם הטרגדיה האישית הרודפת אותה מהפרשה האחרונה אותה חקרה, ובעקבותיה הושעתה מהמשטרה.
מה הופך את ״הנערה בקרח״ לספר טוב?
מעבר לעובדה שעד הרגע האחרון לא ברור פתרון התעלומה, וגם כשנדמה שהבנו מה קורה, מתגלה רמז חדש והופך את הקערה על פיה, ברינדזה כותב היטב.
הדמויות עגולות ואהיבות ( זו באמת מילה נוראית… שמישהו ימציא מהר מילה אחרת ל loveable), קל לחבב את הבלשית אריקה, גם כשהיא מאבדת שליטה, אבל גם את הבוס שלה, למרות שלא תמיד הוא נחמד.
אנחנו רוצים אנשים כמותם גם במשטרה שלנו, ואני רוצה להאמין שיש כאלה.
כשהספר הסתיים הרגשתי שאני רוצה לקרוא עוד על אריקה ושאר חבריה לצוות. הרגשתי שאני מכירה אותם קצת יותר מאשר בתחילת הספר ורוצה להכיר עוד.
ברינדזה משלב בספר גם הומור בריטי דק, כולל הומור עצמי על טקס שתיית התה.
הוא גם מעביר ביקורת על הבדלי המעמדות באנגליה, ועל ההשפעה שלהם על גילוי האמת ורדיפת הצדק.
זה לא חדש, אבל הוא מצליח לחדד עד כמה חייה של זונה, למשל, שווים כקליפת השום. לא רק בעיני רוצחיה, אלא גם בעיני נציגי החוק.
״הנערה בקרח״ הוא לא רק ספר על תעלומת רצח. זה גם ספר על היחסים בין המשטרה לקהילה ובין התקשורת למשטרה, על ניצולן של אוכלוסיות חלשות, ועל דעות קדומות וגזענות.
זה גם ספר על המחיר האישי שמשלמים לעיתים כשרודפים אחרי האמת, כמו גם על כוחם של החיים שחזק יותר מכוח הטרגדיות.
