הספר הזה לא דומה לשום ספר אחר שקראתי.
הוא מרחיב לגמרי את גבולות הדמיון.
״ילד הוא ספרון קצרצר באורכו, וכך תהיה גם הסקירה.
מעט על העלילה של ״ילד״ ללא ספוילר
אדם משתוקק לילד, הוא יוצר לו אותו– כמו ג׳פטו שניגר לו ילד, הוא מפיח חיים במילים וכותב לעצמו ילד.
זו פעם ראשונה שאני קוראת סיפור כל כך רחוק מהמציאות ועדיין מרגישה שבויה בתוכו, מאמינה לכל מילה, שוכחת מגבולות המציאות וההגיון.
הסיבה היא שמה שחשוב בספרות הוא לא האמת העובדתית אלא האמת הרגשית.
מהפיסקה הראשונה נשביתי.
״ילד שלי. אתה שומע? אני כותב לך עכשיו.
לך ובשבילך.
מה להעלות על הכתב, זיכרון? סיפור? פואמה? מכתב שתקראיום אחד. זה לא סיפור עצוב. זה לא סיפור כלל: מחשבה. דע לךשמִן המחשבה הזאת נוצרת. אל תהיה מודאג או מוטרד מזה. הנהאתה, יצור בעולם, ידיים מחוברות לגוף, רגליים פוגשות אגן, ראש־כדור על צוואר, אצבעות קטנות מציצות מסנדל.
אתה קיים.״
״ילד״ מדבר על על אהבה טהורה והשתוקקות לילד.
על כך שלמרות ולצד האהבה הזו, הורות היא בחירה אגואיסטית.
הוא מקצין את העניין הידוע שילד נוצר רק כי ההורה החליט.
הרי עוד לא נוצרה אף בדיקת אולטרסאונד שתשאל את העובר האם ברצונו לחיות.
יש קסם בספר הזה, כי עומרי חורש יודע להפנט.
את זה טענתי כבר כשקראתי את ספרו הקודם.
כל כך משמח לגלות ששני הספרים שונים כל כך זה מזה,
ועם זאת שניהם מרתקים.
המנעד היצירתי של עמרי חורש מעורר התפעלות.
״עם העזיבה שלי את תל אביב בניתי לעצמי מערכת ערכים. טוב־רע, נמוך־גבוה, חיוני־זניח. וקטורים ומשוואות לבניית עולם. קן שאליו רציתי להביא אותך. אי אפשר, כך חשבתי אז, להרהרבשאלות מוסר בזמן שכבר יש ילד, זה עלול להציב אותי בסכנה. רציתי שתיוולד לעולם בטוח. זו הייתה תמימות מצידי. מובן שאיןעולם בטוח. אבל אם הוא יהיה כזה בראשי, חשבתי, עולמי יחלחל לשלך״
סיימתי את ההמלצה שלי על ספר הביכורים של עומרי חורש בתקווה שהוא כבר שוקד על ספרו השני, ועכשיו אני מייחלת לספרו השלישי
״ילד״ יצא בהוצאת תשע נשמות והוא הראשון בסדרת ״קודה״ שלהם , פתיחה מסקרנת בהחלט .
