״הנשף״ ספרה של אנה הופ (הוצאת תמיר סנדיק וידיעות ספרים) גרם לי לדמוע.
למרבה ההפתעה, למרות שבחיים אני בוכה בקלות, בספרים זה לא קורה לי הרבה.
הוא גרם לי גם להביע משאלה קצת מוזרה.
הייתי רוצה להיות זבוב על קיר משרדם של שי סנדיק ודורית תמיר כשהם בוחרים את הספרים שהם מוציאים לאור.
ספרים שלוקחים אותי למסעות, ברחבי הגלובוס וההיסטוריה. מסעות שמעוררים במקביל את הלב והראש.
אני לא מתכוונת רק לידע שנוסף, אלא בעיקר לתובנות שמעמיקות ומוטמעות בתוכי.
כן, ספרים יכולים לעשות שינוי, הם משפיעים. הם גורמים להבין עקרונות פילוסופיים או מוסריים דרך הסיפור הכי אישי ואנושי, בתנאי שהם לפני הכל ספרים מצויינים.
״הנשף״ הוא בהחלט כזה.
מעט על העלילה ללא ספוילר:
בניגוד למה שאפשר לדמיין כשחושבים על ספר ושמו ״הנשף״, לא מדובר בסיפור שמח על נשף סיום. גם לא מסופר על רומן רומנטי המתרחש בארמון במאה השמונה עשרה.
״הנשף״ מתרחש במאה התשע עשרה בבית חולים לחולי נפש, ושמו שרסטון.
שרסטון אמנם הינו מקום פרי דמיונה של הסופרת, אך הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי ועל מקום אמיתי אשר בו הוחזקו אנשים אשר הוגדרו ״רפי שכל״
כפי שניתן להבין מהמונח, חמלה ורצון לעזור להם בהחלמה לא היו הקו המנחה.
ראשית, ההחלטה מי עונה על ההגדרה הזו הייתה גמישה ביותר.
כך לדוגמא מגיע לשם, בכפייה כמובן, ג׳ון מליגן, משום שהוא שרוי באבל עמוק על מות בתו.
אלה מגיעה לשם משום ששברה חלון במקום עבודתה.
צ׳ארלס, לעומת זאת, הוא רופא שם, והאמינו לי שהוא החולה היחיד בסיפור.
בתחילה נראה שהוא דווקא אדם טוב שרוצה בטובת החולים. הוא אף מקיים אחת לשבוע נשף ריקודים ומנסה לרפא באמצעות המוזיקה.
מה קרה לו בהמשך? את זה תקראו בעצמכם בספר.
כל האג׳נדה של המקום, וכפי הנראה מייצגת האג׳נדה היטב את רוח התקופה, היא של החזרה לתלם.
יש כללים ברורים בחברה ומי שסוטה מהם, סימן שמוחו רפה והוא מסכן את החברה. על כן יש לעשות אחד משני הדברים:
להחזירו למוטב על ידי הענשה, או לדאוג שישאר כלוא עד אחרית ימיו.
הנה שני ציטוטים ובהם דוגמאות לתאוריות תקופתיות מזעזעות:
״בניגוד למוזיקה, הוכח כי קריאה יתרה מסוכנת לנפש האישה. לימדו זאת בהרצאות המבוא: התא הגברי קטבולי במהותו: פעיל ואנרגטי, ואילו התא הנשי אנאבולי: נועד לשמר אנרגיה ולתמוך בחיים. אף שקריאה קלילה ומעטה מותרת, התמוטטות עצבים תתרחש לאחר שאישה פועלת בניגוד לטבעה״
״הראינו כי העני הוא אדם המצוי מחוץ לשיקולים המניעים את האדם הרגיל. כפי שאמר ד״ר סלוטר, ״הוא נולד ללא עצמאות גברית… הוא בא לעולם כשהכוח המניע שלו מקולקל.״
לא קל לקרוא את הדברים, אך דווקא על רקע זה בולטים ומרגשים במיוחד חסדים קטנים שובי לב.
כך למשל הנוצה והפרח שמליגן מבריח עבור אלה.
פתאום החיים במקום הנורא הזה מקבלים משמעות אחרת, כמו אור שחודר מבעד לסדק, מזכיר שבמקום שיש אהבה יש תקוה.
קל ליפול בסיפור כזה לתאורי זוועה או לחילופין לקיטש. אנה הופ לא נופלת לאף אחד מהבורות האלה.
בזכות הכתיבה שלה, ״הנשף״ הוא ספר סוחף, מלא כאב וחמלה.
מצאתי את עצמי במהלך הקריאה תוהה עד כמה באמת השתנו הדברים מאז.
נכון, כיום לא יכולים בקלות כל כך לאשפז מי ששברה חלון במקום עבודתה.
בכל זאת, עדיין קיים הפער העצום בין האמירה- מחלת נפש היא בדיוק כמו מחלת גוף לבין היחס אל החולים. אני לא בטוחה שהשימוש בבית החולים כמתקן ענישה והשפלה נעלם מעולמנו.
כשמפסיקים לראות במי שמולנו אדם שווה לנו, שם מתחילה הסכנה, זה הרגע שמאפשר לכלוא אנשים כי הם שונים מאיתנו, זה הרגע ממנו צריך להיזהר.
