״ לא העזנו לדעת״ ספרה של איריס לעאל הוא ספר שקשה רגשית לקרוא, יחד עם זאת, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להניח מהיד.
״ לא העזנו לדעת״ הוא הספר הראשון שהצלחתי לקרוא מאז אושפזתי בשל שני אירועים מוחיים בהם לקיתי. לשמחתי רק הגוף נפגע כך שיכולת הקריאה שלי וההזדהות הרגשית לא נפגעו.
״ לא העזנו לדעת״ גרם לי לבכות אחרי חודש בו לא הזלתי דמעה למרות מצבי.
מעט על העלילה של ״ לא העזנו לדעת״
״לא העזנו לדעת״ הוא מעין ממואר. הוא כתוב כמונולוג של הכותבת הממוען אל בעלה. במהלך ״צוק איתן״ נהרג אחיינו של בעלה. מעבר ליגון הכבד המוות של נמרוד, האחיין, הוא קטלזיטור לתהליכים משפחתיים וזוגיים.
האבל על נמרוד משמש גם מעין נייר לקמוס או פילטר דרכו מתבוננת המחברת על עצמה, על ילדותה, על מערכות היחסים שלה ועל המאפיינים המשפחתיים. הספר משובץ ציטוטים ממחקרים וספרים על אבל ויגון והדבר מעמיק את הקריאה.
לעאל מדברת על ההבדל בין אבל ליגון.
יש בספר פלשבקים לילדותה. יש התבוננות עמוקה כנה ואמיצה במערכת היחסים הזוגית שלה. דבר ידוע הוא שכל אחד מתמודד אחרת עם אסונות. הספר ממחיש זאת.
נכון, הספר עצוב מאוד. יחד עם זאת הוא מעורר מחשבה עניין ותובנות.
הנה כמה ציטוטים שאהבתי.
“חרדה לופתת את הלב, מכווצת וסוגרת כל אחד בתוך עצמו, ” –
“היה נורא לצפות בנו כך. הצער הפך אחד לזומבי ואת האחר לשור זועם. אחדים מאיתנו אולי עידן וחיזק, אבל הפגיעים והחלשים, כל מי שהתשתית הנפשית שלהם הייתה רעועה וליקוייה הוסתרו, הם התפוררו עתה לרסיסים כמו כלי חומר שנשמט ונפל. ״
לסיכום: ספר נפלא, אמיץ, כן מרגש ומעציב. יותר מאשר ״לא העזנו לדעת״ עוסק במוות זהו ספר על החיים. חיים של זוג אחד בתוך משפחה אחת.
הספר יצא בהוצאת ״ עם עובד״. אני קראתי אותו דיגיטלית ב״עברית״
הנה הקישור לעמוד הספר
