״אחרי הספירה״, ספרה של דורית שילה, בעריכת לי ממן(הוצאת פרדס) הוא ספר למיטיבי לכת.
הסיפורים בו אמנם קצרים ונלגמים מהר, אבל סגנונה הייחודי של דורית שילה לא עושה הנחות לאף אחד, גם לא לעצמה.
דורית שילה היא דוקטור לספרות, שחיה במשך חמש עשרה שנים בפריז, והדבר ניכר בסיפורים.
הסיפורים שלה מקוריים.
היא כמו צלם שבוחר זווית ראייה מקורית, שם פוקוס במקום לא צפוי ומוציא זום עד הסוף.
דורית שילה חומלת על דמויתיה, אבל כאמור לא עושה להן הנחות.
הן רחוקות מלהיות מושלמות. לעיתים גרוטסקיות. כמו הגבר שמאוהב במכונית הסיטרואן שלו.
לעיתים הן מעוררות מחשבות, חמלה ואף כאב, כמו דמות האישה שעוברת טיפולי פוריות, ולפתע מתעכבת על השאלה , למה בעצם?
למרות שהם לא קלים, לעיתים אף אפלים, קראתי את הסיפורים בזה אחר זה, ומיהרתי אל הספר בכל זמן פנוי.
דורית שילה היא עורכת ומתרגמת והרגישות המאוד גבוהה שלה למילים ניכרת בספר הזה.
הנה שני ציטוטים לדוגמא
״זה שיש לי ילד לא אומר שאני הורה ״
תחשבו על זה, פשוט תחשבו על זה!
״ היא השתמשה במילים כאילו היו החפצים האישיים שלה. הזיזה אותן ממקום למקום עד שקיבלה מה שרצתה ״
כל הדמויות שדורית שילה יצרה מתבוננות על עצמן בזכוכית מגדלת, בכנות ולעיתים קרובות בהומור עצמי.
הן בודקות את עצמן, את מקומן בעולם ואת השאלות שהתשובה עליהן כביכול מובנת מאליה.
מצאתי את עצמי שרועה על הספה, עם הספר ביד. קוראת מתוכו את הסיפור ״על הספה״ ומריעה לכנות של הכותבת.
קראתי ספרים שנוגעים בין היתר בטיפולי פוריות, כתבתי בעצמי ספר שיש בו נגיעה בנושא, מעולם לא קראתי כזו כתיבה אמיצה וכנה על הנושא.
ההשפעה של המעבר מהארץ לפריז , השהות הארוכה שם והחזרה לארץ משאירים אף הם חותם בכתיבתה.
״יש ימים שאני מחפשת את פריז שלי. את הבולנז׳רי במעלה הרחוב עם לחמי הכורכום והאגוזים שאני כל כך אוהבת, את חנות הגבינות שמתחת לבית שלי והריח החזק שנידף ממנה והגיע כמעט עד חלוני שבקומה השישית, את הבונז׳ור מאדם והבונסואר מדמוזל ואת השאלות הנצחיות של חודש יוני:׳ לאן את נוסעת הקיץ לווקאנס?׳
ויש ימים שאני פשוט רוצה הביתה ולא יודעת לאן ללכת״
מומלץ ביותר לאוהבי הספרות היפה.
