שני ספרים חדשים של מאיר שליו ביקרו אותי השבוע. שניהם שונים מאוד מספריו הקודמים ויחד עם זאת שניהם נושאים בגאון את ״סממני מאיר שליו״ – הומור, אהבת השפה העברית, אהבת הטבע והארץ.
האחד הוא ספר ילדים( אם כי כשמדובר במאיר שליו תמיד יש רובד למבוגרים גם בספרי הילדים שלו) ״ פנדה יוצאת למרעה״ והשני ״גינת בר״ (שניהם בהוצאת עם עובד)
נתחיל עם פנדה
כבר בכריכת הספר ניתן לראות הן את השינוי והן את המאפיינים הקבועים:
בניגוד לשאר ספרי הילדים שלו כאן מדובר בספר מצולם ולא מאוייר. שמתם לב למשחק השפה? ראה וכתב ומולו רעה וצילם?
אני כבר מדמיינת את חגיגות השפה שמורות טובות לגיל הרך יעשו עם תלמידיהן.
במבט ראשון הזכיר לי הספר את ספרי ילדותי על אלה קרי, או נוריקו סאן.
גם כאן הפורמט הוא של צילומים בשחור לבן לצד טקסט.(הצילומים של דן גולדפירגר)
הטקסט מתחיל כמידעי, אם כי כבר מההתחלה מיוחסות לפנדה תכונות אנושיות.
״היא עוד קטנה, אבל הראש שלה כבר מלא מחשבות.
עכשיו, למשל, היא שואלת את עצמה: מי אני?״
הקורא הצעיר מקבל מידע, מהו כלב רועים? מהו כלב שמירה? מהו מרעה? ועוד
בהמשך הספר הופך להיות סיפור של ממש. פנדה הגורה מדברת עם אמא שלה, והשיחה אנושית לגמרי( ילדה שבודקת גבולות) דבר שמאפשר לצאת מהספר לשיחות עם הילדים על סקרנות מול בטיחות למשל( בזהירות! רק אם השיחה מתפתחת באופן טבעי)
כרגיל אצל שליו השפה העברית היא כוכבת. הנה כמה מילים שליקטתי מהספר ויצטרפו לאוצר המילים של הקורא הצעיר:
פעה, מרעה, צנוע, גאוותן, צהלות ועוד.
כמו בכריכה גם בספר עצמו משחק שליו עם השפה.
פנדה שואלת את התרנגול: ״ אתה רוצה שארעה אותך?״
והוא משיב לה בגאווה: בוודאי, אני רוצה שכולם יראו אותי״
והנה דוגמא נוספת להומור ומשחקי השפה:
פנדה פונה אל הטלאים, מציעה לרעות אותם. על כל שאלה הם פועים: מֶה מֶה, ומסקנתה של פנדה היא שהטלאים לא שומעים טוב.
בספר לא מוסבר מקור שמה של הגורה פנדה, אבל כדאי לשוחח על הדמיון במראה לדב הפנדה ובכלל הספר כמו כל ספרי שליו לילדים הוא הזמנה פתוחה למסע במרחבי הטבע והשפה.
גם הספר השני ״גינת בר״ הוא הזמנה.
הזמנה להתבוננות, אל הטבע שסביבנו ואל הטבע בתוכנו.
או במילותיו של שליו עצמו:
״הספר הזה הוא לא ספר הדרכה ולא ספר לימוד, לא של בוטניקה ולא של גינון. אין הוא אלא קובץ של רשימות על גינת בר צנועה אחת ועל הגנן שעובד ושומר אותה, מי שבגיל די מאוחר מצא לו תחביב, ואולי אף אהבה חדשה״
את הספר הזה אני ממליצה לקרוא כמו את הטבע, במנות קטנות ולאורך כל העונות.
קחו אותו אתכם לטיול בטבע, וחשוב יותר, קחו אותו וצאו לטיול אל עצמכם פנימה.
סדר הפרקים ממש לא מחייב. למעשה אלה לא פרקים אלא נושאים.
תמצאו בספר ציטוטים מהתנך, סיפורי מיתולוגיה ואפילו מתכונים, ובעיקר תפגשו בו, את אהבת הטבע , הארץ והאדם, את האהבה לשפה העברית וההומור האופייני לו.
ציטוטים לדוגמה: אחרי שהוא צופה בגננת מסבירה לילדי הגן שבאו לבקר את החצב בגינתו, ועל הדרך בה היא מסבירה להם, הוא כותב:
״למה חשוב לילדים בני ארבע וחמש לדעת כל זאת?
האמת היא שזה לא ממש חשוב. גם מי שאין להם הידע הזה יוכלו לגדול ולהיות אזרחים שומרי חוק ובעלי מקצוע טובים. אולי אף ימציאו אפליקציה חדשה ויושיעו בה את המין האנושי. אבל ילד שלומד דברים כאלה בגיל ארבע יהיה אדם טוב יותר כשיהיה בן שש, ובסיכוי הזה אין להקל ראש.״
והנה עוד אחד:
״נהוג לייחס לאדם שאוכל מפרי גנו אושר מיוחד, אבל על אף הרומנטיקה של תחת גפנו ותחת תאנתו, כמה פרות יכול אדם לאכול? וכמה שקיות מתפקעות ונוטפות אפשר להעמיס על אורחים שלא חטאו? וכמה צנצנות של ריבות ומרקחות ולפתנים אפשר להכין, לחלק ולאגור? ובל נשכח את המקרים הקיצוניים של יתומים, יתומות, אלמנים ואלמנות שנותרו עם חצי טון ריבה שהכינו מתיהם, שנטעו עצי פרי רבים מדי וצירפו את ריבותיהם ואת שימוריהם לאוסף הצנצנות המלאות שירשו הם עצמם מסבתא או מדוד שבסך הכל רצה לשבת תחת שזיפו ותחת משמשו וסופו שטבע באלפס של ריבה או ביורה של קומפוט?״
הקריאה בספר הזה היא קצת כמו להיות שכן של מאיר שליו, לעיתים להצטרף אליו לכוס קפה ושיחה, לעיתים להסתפק בהנהון קצר כשאתם במרפסת והוא חולף בדרכו להשקות או לנכש.
לסיכום- מאיר שליו, גם כשהוא בוחר במסלול או פורמט אחר נשאר מאיר שליו, וטוב שכך.
