״ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם״, ספרו של בטיסט בולייה( הוצאת הקיבוץ המאוחד) הוא ספר מטעה, אך אל דאגה לא מדובר בתכונה רעה שלו
כשהתחלתי לקרוא אותו הייתי בטוחה שמדובר בספר קליל ומצחיק, כזה שכיף להתאוורר איתו אחרי סדרת ספרים שיוצרים מועקה וכאב,הוא אכן מתחיל ככזה, וגם נמשך כך ברובו, כתוב היטב, סוחף, קשה להניח אותו מהיד ומקורי.
אלא שאז מגיע חלקו האחרון, כשאני הקוראת כבר שבויה עמוק בתוכו, קשורה לכל אחת נשתי הדמויות הראשיות וכמו יעל ארד או אריק זאבי עשה לי איפון, ומצאתי את עצמי כואבת ולחת עיניים.
טוב, ברור לכם שסלחתי לו, נכון? ולא רק כי הוא צרפתי שרמנטי, אלא בעיקר כי בלי האיפון הזה מדובר היה בספר שאין בו ערך מוסף.
זהו סיפורו של רופא, אלמן צעיר, אשר מותה של אשתו גורם לו לאבד כל טעם בחייו והוא מחליט לשים קץ לחייו.
אלא שכאן נכנסת לתמונה נהגת מונית קשישה ומוזרה, היא מספרת לו שהיא יודעת מה החליט לעשות ומצליחה לשכנע אותו לתת לה שבוע שבו יהיה מוכרח לציית לכל הוראותיה, אם בסופו של אותו שבוע עדיין יבחר למות היא לא תמנע זאת ממנו.
כאמור, למרות הנושא, הספר רווי הומור, ובנוסף הוא שופע חמלה, קסם וחום אנושי, וכן, גם כאב, כמו החיים.
הנה שני ציטוטים שאהבתי מתוך הספר:
״ הזמן חלף, אשתו מתה, כפות ידיו איבדו את מגע הקסם שלהן, וכעת, לפני שהוא יוצא לעבודה, הוא פותח ארון ושולה מתוכו עור תלוי על קולב. הוא מכניס רגל אחת, שתי רגליים, אגן ובטן. זרוע, עוד אחת. הוא מול המראה, סוגר את הרוכסן ומסגל לעצמו הופעה הולמת. המסכה היא תעתוע מוחלט: עד היום, איש לא הבחין בתפרים ובמכפלות של תחפושתו. ״
״ אל תפחד מהעצב, יקירי, הוא הסימן הזוהר שמשהו יפה התקיים פעם!״
אם נדמה לכם עלילת הספר מזכירה את הספר ״איש ושמו אובה״ אתם צודקים, אלא שהם כתובים בשני סגנונות שונים לחלוטין ומתפתחים מבחינת העלילה בכיוונים אחרים לגמרי.
