״סונטה לגוסטב״, ספרה של רוז טרמיין

״סונטה לגוסטב״, ספרה של רוז טרמיין(הוצאת ידיעות ספרים) הוא ספר טוב, שיכול היה להיות אפילו טוב מאוד.
מה הופך אותו לספר טוב?
ראשית, העלילה המעניינת ובחלקה מקורית ואמיצה.
גוסטב פרלה גדל בשוויץ, אותה שוויץ המתגאה תמיד בנטרליות שלה, ועליה שמרה באדיקות גם במלחמת העולם השניה. בשם אותה נטרליות חוקקה חוק בשלב מוקדם של המלחמה, שאסר על המשך קליטת יהודים נמלטים מארצות אירופה האחרות, ובכך למעשה דנה את גורלם למוות. כן, לפעמים ניטרליות היא מרושעת לא פחות מתקיפה.
אביו של גוסטב הבין זאת ולכן ניצל את מעמדו כסגן מפקד תחנת המשטרה, עבר על החוק וסייע ליהודים נמלטים.
על כך שילם במקום עבודתו, ולטענת אשתו שילם גם בחייו.
גוסטב לא הכיר את אביו וגדל עם אמו שהיתה קרה ואדישה כלפיו.
אנטון הוא חברו הטוב מגן הילדים, והוא גם יהודי.
חברותם של אנטון נמשכת עשרות שנים ומקבלת תפניות אשר מבלי לחטוא בספוילר אגדיר אותן רק כמפתיעות.
בבגרותו מבקש גוסטב לגלות את הסיפור האמיתי מאחורי חייו ומותו של אביו, וכך אט אט מתגלה גם לנו הקוראים הסיפור, לצד סיפורן של שאר הדמויות.
כאמור, הסיפור המסקרן והדילמה של מפקד המשטרה הם אחת הסיבות להיותו של הספר טוב.
סיבה נוספת היא שרוז טרמיין כותבת בצורה סוחפת והסיפור קולח.
מה הפריע לי בספר? הוא יכול היה להיות הרבה יותר טוב אילולא שתי בעיות.
האחת היא שמדי פעם מועדת טרמיין לקלישאות, הן בדימויים והן בעלילה עצמה. לא בכל מקום שבו נמצא גבר חלש ואישה סקסית חייבת להיווצר סצנה של פתיינות. בפעם הראשונה זה אמין, כשזה חוזר על עצמו אני כקוראת מרימה גבה.
מאחר והמעידה לקלישאות לא מרובה מדי ההנאה שלי לא נפגמה כמעט.
הבעיה הנוספת בעיניי היא שלכותבת לא היה מספיק אומץ, היא לא הלכה עד הסוף עם הדילמה של האב, ובוודאי לא עם החברות בין אנטון לגוסטב, וזה חבל.
יחד עם זאת כאמור קראתי את הספר בהנאה ובקלילות.

הנה עוד שתי המלצות לספרים המתרחשים במלחמת העולם השניה ולא עוסקים ישירות בשואה

גן המכתבים

אנה ואיש הסנונית