3 שירים של סיגל אשל- שוררו בי את הלב

סיגל אשל היא משוררת, עורכת, זמרת ומנחה. שיריה מתפרסמים לעתים קרובות בבמות ספרותיות מובחרות. 

שני ספרי השירים שלה: ״דם בודד״ ו״איפה זה שם״ הופיעו בהוצאת ״שופרא״ של אילן שיינפלד, בעריכתו. ספרה השלישי נמצא בהכנה. 

השבוע פורסם שיר שלה ב”מאזניים” כשקראתי אותו, הרגשתי כאילו סיגל יושבת לידי ברגעים שהפחד חוזר, מחזיקה לי את היד, את הלב, ולוחשת ברוך את המילים האלו.

נכון, מעולם לא שכחתי זאת, בטח לא בשנה ורבע האחרונות, כתבתי על זה לא מעט, ובכל זאת, יש משהו כל כך מנחם בשיר הזה של סיגל.

אולי זה דווקא כי לשמוע את זה ממישהי אחרת ולא מעצמי, אולי כי המינוח הלטיני הופך את כל העניין ממשהו אישי, לאוניברסלי, ואולי זה משהו אחר.

לא משנה מה הסיבה, וכמה אישי עבורי השיר הזה, ועבור חלקכם, יש בו גם כוח ויופי אוניברסליים.

ממנטו מורי

(Memento Mori בלטינית: זכרו כי תמותו)

זִכְרוּ כִּי תָּמוּתוּ,

זִכְרוּ כִּי תָּמוּתוּ,

חָיוּ בְּעֹז וְזִכְרוּ.

*

בְּכָל עָלֶה, בְּכָל פֶּרַח, בְּדִבְרֵי

אֲחֵרִים, בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, בִּנְשִׁיקַת אַהֲבָה. הַעֲלוּ זֵכֶר

הַקֵּץ בְּלִבְלוּב בְּעִתּוֹ וְשֶׁלֹּא בְּעִתּוֹ, בַּצֵּל וּבַשֶּׁמֶשׁ,

בְּשָׁכְבְכֶם וּבְקוּמְכֶם לְחַפֵּשׂ תַּכְלִית,

בִּבְכִי צֶאֱצָאֵיכֶם וּבְגֻמּוֹת צְחוֹקָם.

*

נִצְרוּ אֶת הַיּוֹם,

טִבְלוּ לְפָחוֹת פַּעֲמַיִם בְּאוֹתוֹ הַנָּהָר –

בְּתוֹךְ הִתְאַבְּכוּת הַפְּרוּדוֹת הַשְּׁקוּפוֹת

דָּהֲרוּ עִם רִמְכֵי הַשְּׁנִיּוֹת אֵין עֲצֹר

*

חָלַמְתִּי עַל הָאֲפָרִים הַיְּרֻקִּים

לְהָפִיג מִמֶּנִּי פַּחַד הַמָּוֶת.

חָלַמְתִּי עַל הָאֲפָרִים הַיְּרֻקִּים,

וּלְשַׁד הַפַּחַד שִׂגְשֵׂג וְשָׁפַע וְהוֹרִיק.

נִפְרַשְׂתִּי עַל פְּנֵי אֶרֶץ אֲחֻזַּת קְנוֹקָנוֹת יְרֻקּוֹת,

נָעֲמוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרִי

וּלְרֶגַע שָׁכַחְתִּי.

סיגל אשל היא ילידת קיבוץ שער הגולן, ומאז שקראתי את ספריהן של אוריין צ’פלין

דפנה שן ויעל שריר, אני עוקבת בהתרגשות אחרי טקסטים מרגשים שקשורים לילדות בקיבוץ.

השיר הבא, לקוח מספרה “איפה זה שם?”

1

חֲמִשָּׁה אֲנַחְנוּ

בְּמִטּוֹתֵינוּ הַקְּטַנּוֹת,

מְפַטְפְּטִים לְאֵין קֵץ, וְהַלַּיְלָה

סוֹגֵר בְּרַכּוּת מִסָבִיב.

מַרְבָדִים לְרַגְלֵי מִטוֹתֵינוּ

אֲרוּגִים בִּידֵי אִמּוֹתֵינוּ,

וְעַל הַקִּיר הַבָּהִיר מְפַרְפֵּר

זְנַב יָרֵחַ שֶׁל כֶּסֶף.

חֲמִשָּׁה אֲנַחְנוּ

נִרְדָּמִים בִּזְרוֹעוֹת הַלַּיְלָה.

אִם נִבְכֶּה

תְּנַחֲמֶנּוּ שׁוֹמֶרֶת הַטַּף.

2

מֵעָלֵינוּ דָּג זָהָב בִּתְכֵלֶת הַשָּׁם-מַיִם,

וְאָנוּ רוֹחֲצִים בָּאוֹר, מִתְמַסְּרִים

לִנְשִׁיקוֹת הָרוּחַ.

חֲמִשָּׁה אֲנַחְנוּ בַּשֶּׁמֶשׁ,

חֲמִשָּׁה בַּגֶּשֶׁם,

חֲמִשָּׁה בְּכָל עוֹנוֹת הַשָּׁנָה.

חֲמִשָּׁה הוֹלְכִים לַהוֹרִים

וַחֲמִשָּׁה שָׁבִים.

וְאִם יִכְעֲסוּ עַל מִי מֵאִתָּנוּ

לְגוּשׁ אֶחָד נִצַמֵּד.

3

אָנוּ שׁוֹכְבִים וְשׁוֹכְבִים

עַל שַׁעֲוָנִיוֹת רְחוּצוֹת.

רָקִיעַ נָמוּךְ וְכָבֵד

נִשְׁקָּף בְּעַד הַזְּגוּגִית,

תַּנּוּר נֵפְט מְלֹהָט

מְעַרְסֵל חֲמִימוּת אֶת חוּשֵׁינוּ.

חֲמִשָּׁה אֲנַחְנוּ.

לְעוֹלָם לֹא נִפָּרֵד.

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים וְיוֹשְׁבִים

עַל דְּשָׁאִים יְרֻקִּים לְאֵין קֵץ,

קָזוּאָרִינוֹת תְּמִירוֹת

מִתְלַקְּחוֹת בִּנְשִׁיקַת צֶאֱלוֹן.

חֲמִשָּׁה אֲנַחְנוּ

לְעוֹלָם לֹא נִפָּרֵד.

אָנוּ רָצִים וְרָצִים

אֶל תְּעָלוֹת הַבַּנָּנוֹת.

הַמַּיִם קְרִירִים וְזַכִּים

וְשַׁבְּלוּלִים שְׁחַרְחָרִים,

בַּחֲלַקְלַקּוּת הַדְּפָנוֹת,

נִשְׁטָפִים אִתָּנוּ בַּזֶּרֶם

אֶל אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת,

אֶל מֶרְחָבִים לֹא נוֹדְעוּ.

חֲמִשָּׁה אֲנַחְנוּ

לְעוֹלָם לֹא נִפָּרֵד.

4

אֲנַחְנוּ חוֹפְזִים וְחוֹפְזִים

בִּתְעָלוֹת הַקֶּשֶׁר,

בַּיָּמִים, בַּלֵּילוֹת,

תַּחַת פָּגָזִים.

הַמִּקְלָטִים מְחַכִּים,

עֲרוּכִים לְמִשְׁעִי לִקְרָאתֵנוּ.

מִשְׂחָקִים בְּקֻפְסָה, עוּגִיּוֹת

וּמִטּוֹת מִתְקַפְּלוֹת אֶל הַקִּיר.

צֹהַר חֵרוּם מִגְדָלִי

נִשְׁטַף בְּמַפָּל הַיָּרֵחַ,

סֻלָּמוֹ נִמְשָׁךְ לְאֵין קֵץ.

חֲמִשָּׁה אֲנַחְנוּ.

לֹא נִפָּרֵד.

כביכול שיר שמעצים את כוח היחד של קבוצת השווים. לי התכווץ הלב במיוחד בשורות

חֲמִשָּׁה אֲנַחְנוּ

נִרְדָּמִים בִּזְרוֹעוֹת הַלַּיְלָה.

אִם נִבְכֶּה

תְּנַחֲמֶנּוּ שׁוֹמֶרֶת הַטַּף.

ילדים בגיל הזה צריכים להירדם בזרועות הוריהם, צרחה בתוכי הרחם.

טף, זו מילה כל כך כללית, זה לא בני, ילד, פעוט. טף. וכמובן הביטוי שמהדהד בו- שומר הסף. שלא ייכנס חלילה מבעד לדלת משהו אישי, רגשי.

כשקוראים את השיר הבא, שלקוח גם הוא מאותו ספר, ״איפה זה שם״ ויודעים שכיום מתגוררת סיגל בתל אביב והקשר עם בתה, שיר, תופס מקום משמעותי בחייה ובכתיבתה, מקבל השיר האחרון שבחרתי משמעות נוספת.

בעיניי השיר הזה מכיל את הריפוי לחוויה שמייצג “חמישה אנחנו”

לעת עתה

קוֹל הַדְּבַשׁ שֶׁל בִּתִּי בְּשֶׁמֶשׁ
אַחַר צָהֳרַיִם רַךְ
וְרוּחַ כִּנְשִׁיקַת חָתוּל, וּמֶתֶק
הָאוֹר מְרַצֶּה אֵת הַלֵּב הֶחָבוּט,
מַנִּיחַ עוֹלָם בִּמְקוֹמוֹ. וְקַלּוּ
רַגְלַי וְהַמַּיִם לָעֵת הַזֹּאת.
אֲפִלּוּ הַמַּחְשָׁבוֹת
נוֹסְעוֹת לְדַרְכָּן בְּלִי צַעַר
לְלֹא מַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה.

התחלנו בנחמה וסיימנו בה.

מה מנחם יותר מקול דבש, ילדותם של ילדינו שמתקנת את שלנו?

קרדיט לסרטון- אפרים פריזד