שרית פלין"התפללתי לדרקונים דרך עץ"- הוצאת שתים הוכיחה שוב את הבחירות האיכותיות ומיוחדות שלה.
"התפללתי לדרקונים דרך עץ", ספרה של אדוה ברנד, הוא עצוב, לא מתחנף, לא מפזר הבטחות שווא וזיקוקי אופטימיות, ובכל זאת קראתי אותו כמעט בנשימה אחת.
יתר על כן, בתוך העצב הגדול שאופף את הסיפור הזה יש אוויר.
מעט על העלילה של "התפללתי לדרקונים דרך עץ" ללא ספוילר:
גאיה היא עורכת דין, נשואה לעמי, עיתונאי.
הם מגדלים בנחת את עומר בן השנתיים ויהונתן בן השש.
כשיהונתן נכנס לכיתה א' הוא חווה התקפי זעם ואלימות, ההולכים ומדרדרים.
לדבריו, הילדים והמורה מנסים לרצוח אותו, השומר מגדל בואשים בסתר ועוד.
הוא בורח מהכיתה, מסתובב ערום בבית הספר.
כך מתחילה סאגה שנמשכת שנתיים.
גאיה לא מבינה מה קרה. איך הילד המושלם שלה נעלם ובמקומו מגיע ילד, אשר בכאב עמוק היא מכנה אותו, בינה לבין עצמה "משוגע".
אחרי כשנתיים, הם נאלצים לאשפז את יהונתן, כדי לנסות להבין מה עובר עליו ואז מגיע האבחנה- יהונתן הוא אוטיסט.
"התפללתי לדרקונים דרך עץ" – בין הבדיון למציאות
אדוה ברנד היא אמא לשני ילדים הממוקמים על הספקטרום.
למרות שהספר אינו אוטוביוגרפי, היא כתבה אותו מתוך החוויות שלה.
שם הספר הוא ציטוט של בנה הבכור. כשהמחנכת שלו נעדרה בשל מחלה הוא התגעגע אליה וכתב לה שהתפלל לדרקונים דרך עץ שתחלים ותחזור.
לדבריה של אדוה, זה משפט שמראה את מהותו של האוטיזם כפי שבא לידי ביטוי אצל בנה.
אי אפשר להבין את שם הספר בלי ההסבר הזה, שלא צץ בשום מקום בסיפור.
למען הסר ספק, הדבר אינו פוגם כלל בחוויית הקריאה.
אדוה ברנד מראה בספרה את השבר הגדול כשמתברר שהילד עליו חלמה, ושאותו הייתה בטוחה שהם מגדלים, לא קיים.
זה מצב שמאתגר את האהבה ללא תנאי ״אני לא יודעת איך לאהוב אותו יותר״
לפני שיופיעו המצקצקים שידברו על אהבה הורית בכל מצב-
זו עוצמתו של הספר. אנחנו חווים יחד עם גאיה ומשפחתה כמה זה לא פשוט.
כשיהונתן מכה שוב ושוב את כולם, את אחיו הצעיר, את אמו, את הצוות החינוכי ואפילו את הפסיכיאטרית ההרה, תוך כדי שהוא צורח שכולם מנסים לרצוח אותו.
מסרב לצחצח שיניים במשך שבועות, כי הניקיון יקל על אויביו להגיע אליו.
יהונתן נע בתוך רגעים מילד מתוק וחכם, למפלצת מפחידה וחוזר חלילה.
הספר הזה מאיר את הקושי להמשיך לאהוב את הילדים בכל מצב.
מהר מאד יהונתן נשאר ללא חברים, כל ההורים מתרחקים מגאיה, גם בקרב המשפחה של עמי הם חווים ביקורת וכמעט נידוי.
הבדידות קשה כפליים מאחר וגם הזוגיות עומדת במבחן בתנאים כאלה.
מה גם שגאיה משלמת מחיר יקר במעגל העבודה שלה, בעוד עמי ממשיך כרגיל בעבודתו.
״הריחוק בינינו הפך כבר לעוד מישהו שגר אצלנו בבית״
גאיה לא מושלמת. ויש בה התנשאות ושיפוטיות, טוב שכך- דמויות מושלמות הן משעממות.
לפרקים היא מעוררת כעס, לפרקים אפשר להבין את עמי. רוב הזמן התחשק לי לחבק אותה.
לאט לאט מתגלה עומק הבור של ילדותה, זה שגרם לכך שאין לה תמיכה משפחתית.
"להכות את הילד שלך ולנעול אותו בחדר לא נחשב פשע. בוודאי לא בשנות השמונים.״
בגלל נסיבות ילדותה, כל מה שגאיה חלמה עליו הוא להיות אמא.
היא מודדת את עצמה רק דרך הפריזמה הזו.
אימהות תמיד כרוכה ברגשות אשמה, אבל כשמדובר באימהות מיוחדת הם חזקים במיוחד.
בלי ספוילר אציין שלי אישית הייתה חסרה בסוף קצת הבטחה שהדברים משתפרים. לדעת קצת יותר איך נראים החיים אחרי שהאבחנה הגיעה סוף סוף והטיפול התרופתי התחיל.
אולי רציתי לדעת שהדברים משתפרים. אולי גם כאן, אדוה ברנד לא מתחנפת.
אציין גם שעד שקראתי את הספר הזה, חשבתי שהתנהגויות אלימות קשות כל כך, מאפיינות רק אוטיסטים בתפקוד נמוך.
"התפללתי לדרקונים דרך עץ"- הוצאת שתיים הוכיחה שוב את הבחירות האיכותיות ומיוחדות שלה.