״שנים טובות״ הוא ספרה החדש של מאיה ערד. (הוצאת חרגול מודן. עריכה- אלי הירש)
אני אוהבת את הכתיבה שלה, את היצירתיות שלה, איך כל ספר שלה שונה לחלוטין מקודמיו, כאילו היא יצרה תבנית במיוחד עבורו, ועם זאת יש קווים משותפים שגורמים לי לחייך ולראות את החתימה המטפורית הייחודית למאיה ערד.
מעט על העלילה של ״שנים טובות״ ללא ספוילר:
לאה, אישה צעירה ויפה מאוד, בוגרת סמינר למורות, נוסעת בקיץ 1967 לארה״ב, המכונה בפיה אמריקה.
במשך כ50 שנה היא כותבת בכל שנה מכתב לחברותיה ללימודים, מספרת על קורותיה בשנה שחלפה ומקנחת באיחולים לשנה החדשה.
רצף של מכתבים שנכתב אחת לשנה, פורש בפני הקורא חיים שלמים.
נישואים, לידות, גירושים, מוות, משברים, שמחות. החיים, אתם יודעים.
מאיה ערד, כהרגלה שנונה ומרבה להכניס קריצות ארס פואטיות.
כך למשל– כבר בפתח הדבר היא כותבת:
״אומר זאת ישירות: אין למכתבים שלפניכן שום ערך ספרותי. אבל תנו דעתכן לרגע על המונח הזה: מה פירוש ״ערך ספרותי״?
האם לספרות יש ערך נקוב, כמו לכל סחורה בשוק, ומי קובע את ערכו הספרותי של טקסט?
בעלי ההון התרבותי, חבורת גברים קשישים, או שמא כוחות השוק, דהיינו, ערכו של הטקסט נקבע לפי הכסף שמכירותיו נכנסו?
אם לשפוט לפי שני הקריטריונים הקפיטליסטיים שלעיל ,אכן אין לספר זה ערך. קובעי הטעם ילעגו, קרוב לוודאי, לאסופת המכתבים האישיים הזו, שנכתבו בידי אישה מן המניין,
בוגרת סמינר למורות שעסקה רוב חייה במכירת נדל״ן. גם המוני הקוראות לא יעוטו על הספר הזה כדי לדון בו במועדוני הקריאה שלהן. ״
בהמשך היא עונה לטיעונים האלו בדרך שרק קריאה חוזרת לאחר שסיימנו את הספר מבהירה.
ובכלל ״שנים טובות״ הוא ספר שמזמין ברגע שהגענו לסיומו, לקרוא שוב מההתחלה ולמצוא את הרמזים שפיספסנו.
מבנה הספר
״שנים טובות״ הוא רומן מכתבים חד צדדי. אנחנו קוראים רק את המכתבים שלאה שולחת, את התשובות שלהן אנחנו מנחשים. השלמת הפערים היא חלק ממה שגורם להנאה.
היא שולחת בכל שנה מכתב לכולן פלוס נ. ב. אישי רק למירה, חברתה הקרובה.
אירוניה דרמטית נוצרת כשיש פער בין מה שאנחנו יודעים ובין מה שהדמות יודעת.
כאן זה מבריק במיוחד כי לא מדובר במספר יודע כל, הדברים מובאים בגוף ראשון בלבד, ובכל זאת הפערים האלה קיימים ואיתם האירוניה.
מאחר והמכתבים נכתבים לאורך עשרות שנים אנחנו מקבלים פרספקטיבה נהדרת של זמן. רואים מה קרה במדינה, את המושגים , האירועים, ההבדלים בין ארה״ב לישראל שפעם היו גדולים יותר, ועם השנים הלכו והצטמצמו, כניסת האינטרנט והשפעתו, ההבדלים בין התקשרויות במכתבים כמו פעם לעומת היום.
פרספקטיבה של 50 שנה מראה כמה עברנו, למשל מעמד האישה, היחס ללהט״בים.
הדמות של לאה.
כמו רוב הדמויות שמאיה ערד יוצרת, גם לאה היא חתיכת ״טיפוס״.
בהתחלה אפילו מעצבנת ממש ורק הכתיבה הנהדרת של מאיה ערד גרמה לי להמשיך לקרוא.
יש לה אפס מודעות עצמית. באחד המכתבים האחרונים היא כותבת שאולי המכתב יראה להן קצת מצחיק מעין ״ רק על עצמי לספר ידעתי.״ ובעצם כל המכתבים שלה הם כאלה.
ככל שמתקדמים מתברר שלאה הזו היא אמנם מתנשאת ועוד כמה תכונות מעצבנות.
,יחד עם זאת היא גם נשארה אותה ילדה שזקוקה לאישור של שאר הילדות.
ילדה שעלתה לארץ מרומניה, תמיד מרגישה לא שייכת, שונה, ואפילו דחויה.
ערד מיישמת היטב את החוק של show, don’t tell-
כשהיא מספרת לחברות שלה על רעיון שלה היא תמיד מוסיפה: ״ נכון שזה רעיון נהדר?"
היופי החיצוני שלה בו היא מנופפת לא הוסיף לבטחון שלה., להיפך, הוא רק סיבך אותה.
וכשלוקחים בחשבון שהיא כותבת רק פעם בשנה. מבינים את הבדידות שלה.
בפרק האחרון כשיונתן, הבן שלה מדבר עליה (הפרק היחיד חוץ מפתח הדבר שהוא לא מכתב של לאה) זה מאיר אחרת לגמרי את הדמות של לאה.
בסופו של דבר היא מעוררת חמלה ממש.
מדובר באישה שרוב חייה הרגישה בודדה, חלמה ונאבקה להגשים.
נפלה וקמה שוב ושוב.
היא אומללה וחזקה באותה מידה.
אמא לביאה אוהבת.
ארס פואטיקה
לאה הולכת לסדנת כתיבה אותה מנחה סופרת בשם מאיה ערד.
כמו היצ’קוק מכניסה מאיה ערד את עצמה לספר וקורצת לקורא:
״אחד התרגילים המעניינים ביותר השנה היה כתיבת סיפור מונולוג מפיה של דמות שאנחנו לא מזדהים איתה. המנחה הסבירה לנו שזה הבסיס לכתיבה, היכולת להכנס לראש של מישהו אחר, שאותו אתה לוא דווקא מחבב.״
בעיני גם זו קריצה לקורא, כאילו מאיה ערד אומרת– זה בסדר אני יודעת שאתם לא בהכרח מחבבים את הדמויות שלי, גם אני לא בהכרח מחבבת אותן.
שם הספר הוא משחק מילים, גם אגרות הברכה שהיא שולחת כל שנה, וגם ההתבוננות שמלמדת שלמרות הכל עברו עליה שנים טובות.
״שנים טובות ״ הוא ספר על שייכות ותלישות, על פצעי ילדות שעלולים לנהל אותנו כל החיים, על הגירה גאוגרפית ונפשית, על השאלה מהי ישראליות, על הבחירה בין מרוץ אחר חלום שאולי יתגשם וישנה לבלי הכר את חייך, ואולי ירסק אותם, לבין הפשרה וההסתפקות במה שיש.
"שנים טובות" הוא ספר מבריק שאני כבר רוצה לקרוא אותו שוב.
