הרגליים של מרלן דיטריך היו ארוכות. לעומת הזאת הספר של רינה גרינוולד שנקרא על שמן הוא קצר באופן יחסי.( הוצאת התחנה. עריכה אורנה גרינוולד) לגמתי אותו במהירות ובהנאה.
מעט על העלילה של ״הרגליים של מרלן דיטריך״ ללא ספוילר
דפנה חלמה להיות אמא ועברה רבות עד שהגשימה את חלומה. אנחנו פוגשים אותה כשהיא בחופשת לידה ללא הגבלת זמן. סדר היום שלה סובב סביב התינוק. האכלות, כביסות,קיפול הכביסה, קימות בלילה, וחוזר חלילה. מצד אחד היא מרגישה את אובדן החופש שלה בצורה פיזית. היא נחנקת ממש, לא רק מטפורית. היא מאבדת תיאבון לאוכל ונדמה שגם את התיאבון לחיים.
מצד שני, דפנה בטוחה שהיא פועלת בדרך הנכונה היחידה כאמא. היא לא מבינה איך אמהות חוזרות למעגל העבודה ומשאירות את התינוקות שלהן בידי מטפלות או משפחתונים.
היא מקנאה בכל מי שסדר היום שלה כולל יציאה לעבודה – שכנה, נשים זרות, אבל היא לא תהיה כמותן, זה ברור לה. גם בבעלה היא מקנאה.
לפני שהפכה לאמא חלמה על קריירה אקדמית והחלה לכתוב תזה על אימהות יהודיות שהתגייסו לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השניה.
רינה גרינוולד יודעת לספר סיפור כמו שגיליתי כבר כשקראתי את ספריה ״פעמונים של מאי״פעמונים של מאי״ ו ״בגדים ובגידות״.
אבל ציר העלילה הוא רק רובד אחד.
״הרגליים של מרלן דיטריך״ עוסק ביחסי אמהות- ילדים. רינה גרינוולד בודקת דרך הדמויות שבראה מה היא אמא טובה.
בכל פעולה, תגובה, או אפילו מחשבה שלה תוהה דפנה האם כך נוהגת ״אם טובה דיה״.
היא מתייחסת לתאוריה הידועה של ויניקוט שגרס שאין אמהות מושלמות.
הרדיפה אחר השלמות רק מזיקה לאם ובהמשך גם להתפתחות הרגשית של התינוק .
לפיכך האמהות צריכות להיות ״אם טובה דיה״ ולא לשאוף לשלמות. אלא שלמעשה החליפה דפנה את המילה מושלמת במילים טובה דיה.
לדפנה יש חשבון עם אמא שלה ורצון עז להיות בדיוק ההפך ממנה. היא אמא טרייה, שלא יכולה לסמוך על האינסטינקטים שלה, לא משתפת אף אחד בתחושות שלה בכנות, גם לא את בעלה.
היא לא מבינה איך יכול להיות שדווקא היא שחלמה כל כך להיות אמא מקנאה במי שיוצאת בבוקר לעבודה. עם זאת היא מתבוננת בהן בעין עקומה. לא מבינה איך הן משאירות את התינוק שלהן בידי נשים זרות, למטפלת או משפחתון.
היא עושה את כל מה שהיא תופסת כהכרחי כדי להיות״אם טובה דיה״
במקביל היא חוזרת לעבודת התזה שלה על אמהות יהודיות בצבא הבריטי.
לפני הלידה השאלה שהובילה אותה היתה למה הן עשו זאת. אחרי כמה חודשים בבית היא מבינה.
כך התאפשר להן נתיב בריחה לגיטימי וערכי- המלחמה באויב הנאצי. הן הצליחו להימלט מקימות בלילה, עבודות בית סיזיפיות וכדומה.
לה עצמה יש מערכת יחסים די סבוכה עם אמא שלה. למרות שהיא רוצה להיות שונה ממנה מאוד האמונה שלה לגבי מה אמהות צריכות להיות נשענת על התפיסה של אמה.
שאף ״הגדילה״ לעשות ואמרה לה בילדותה:
"יכולתי שתהיה לי קריירה גדולה, אבל אז את נולדת והייתי צריכה להסתפק בלהיות מורה״
איזה עול כבד של אשמה ואמונות מגבילות להסתובב איתו בעולם.
האם דפנה מבינה בסופו של דברִ את המחיר הכבד של שאיפה לשלמות ומדידת הערך העצמי שלה על פי תיאוריות?
האם היא תגלה שהיא ״אם טובה דיה״ ובהתאם עליה לצפות גם מהחיים שיהיו טובים דיים?
את זה לא אגלה לכם. דעתי האישית היא: ויתור על עצמך יביא איתו תחושת קורבנות, תסכול והאשמה.
הדבר נכון לגבי אימהוּת, ולגבי כל דבר בחיים.
זה סיפורה של אישה ספציפית אחת, משפחה ספציפית, אבל זה סיפור שכל אישה יכולה למצוא בו את עצמה בנקודה כלשהי על הרצף.
