"על מקום הימצאה" ספר הביכורים של תמר קפלנסקי הוא לא פחות מנפלא! הוא כתוב בצורה מרתקת ומרגשת. בניית הדמויות שלה כל כך מוצלחת עד כי הגר , הדמות הראשית, לא זו בלבד שמאוד אהבתי אותה, היא אף ליוותה אותי במחשבות גם בשעות בהן לא קראתי בספר. מאנו, לעומת זאת, דמות נוספת בספר, עלה לי על העצבים ממש וגם זו בעיניי הצלחה של כותב.
מעט על העלילה של "על מקום הימצאה"
לכאורה, רק לכאורה, עוד סיפור של בת ארבעים שבודקת מחדש את חייה ומרגישה שמשהו חסר. רומן מחוץ לנישואים, וכו'.
למעשה, כרגיל, מה שחשוב בספרות הוא לא מה כותבים, אלא איך.
הגר, בת ארבעים נוסעת להודו לבקר את חברתה מאיה המתגוררת שם. הנסיעה לשם היא הזדמנות לבחינת חייה, הזוגיות הקרירה עם גילי בעלה, הקריירה המאכזבת.
בהודו היא מכירה את מאנו איש דוחה, ועם זאת כריזמטי.
היא מתאהבת בו והשניים מקיימים רומן מחוץ לנישואים.
לא אגלה לכם מעבר לכך, רק ארמוז שהדברים לא פשוטים כפי שנדמה.
קפלנסקי מיטיבה לתאר את הרגשות , ההתלבטויות, החששות וכל העולם הפנימי של הגר.
כמו מיקרוסקופ שצולל לעומק, לוקחת פתית חיים , מפרקת, ממחישה, ומראה אותו מבפנים על כל רבדיו.
היא גורמת לקורא להבין את החיים ואת עצמו טוב יותר.
בין היתר ואולי בעיקר הספר מתלבט בגבולות האהבה. מה בינה ובין חופש? מה עם אהבה עצמית?
האם אימהות יכולה בו זמנית להציף באהבה ולחנוק?
באחד העמודים מספרת הגר על תרגיל שחיה בו ילדתה הקטנה נאחזת על גבה במים.
"היא הגורה שלי ואני אימא שלה, גם כשהיא חונקת"
איזו מטפורה נהדרת ומדויקת!
לסיום, הנה ציטוט שמאוד אהבתי, וממחיש את הכתיבה העמוקה של תמר קפלנסקי
“מכל הדברים המסוכנים, המסוכנת ביותר היא הוודאות. הידיעה שביטחון נסוך באיבריה והיא נינוחה כחייל באוטובוס. חוזר הביתה לשבת, נעליו מהוהות וכומתתו בלויה, והוא נושא בגאווה תרנגולית המתחזה לצנעה את גבורתו ואת פחדיו הכבושים ואת צדקת הדרך המסופרת לו שוב ושוב מינקות, ואת הנשק, בעיקר את הנשק המונח על ירכו. חייל יושב בפישוק, עייפותו ממלאת את המושב בריח אבק ושמן רובים והתיק הענק שלו ממלא את המעבר וזה לא אכפת לו ולא יהיה לו אכפת עד שיהפוך למבוגר המתבונן באירועים בדיעבד, אם לא יישבר קודם באיזו מלחמה. אם לא יתעורר פתאום באמצע קרב וצעקות וחלקי גופות ודם ותפקוד יתר אדרנליני ומנותק וישמע קול פקיעה, והאדם שהיה לא יהיה עוד. עד אז הוא ישב באוטובוס פשוק רגליים ובטוח ויודע, ובסוף השבוע יאכל אוכל שבישלה אימו ויחייך כשאביו (או אחיו הבכור, הקצין המשוחרר, או השכן) יטפח לו על הכתף בהערכה, ובשיחה הוא יגיד דברים כמו אין ברירה וחייבים לעשות את העבודה, ובלילה יפגוש חברים או את האישה הצעירה שהוא קורא לה "חברה שלי" וישכב איתה (יזיין. הוא יקרא לזה לזיין, אולי אפילו בפניה, אפילו שהוא אוהב אותה), ובבוקר יום א' ייפרדו ליד תחנת האוטובוס או ברחוב והיא תבכה והוא יריח לה את השיער ויהיה חזק ויקרא לה מתוקה, ויגיד שהוא יתגעגע ושלא תדאג ושמישהו הרי חייב לעשות את העבודה, ואיש מהם לא ישאל מה העבודה הזאת לכם ומה טיבה, והאם מעורבים בה ילדים או נשים והאם אלה המבצעים אותה אינם בעצמם קצת ילדים, ביצית, ביצה רכה, ואיך בכלל קרה שביצה רכה אוחזת בנשק, באילו ידיים אוחזת וכל זה למה. איש לא ישאל ואיש לא ישיב, כי כזו היא הוודאות. אמונה שנתמצקה לידיעה שהביטחון נסוך באיבריה, והיא משוכנעת ויודעת ולא שומעת את הצעקות בלילה ולא מרגישה את הסכנה, והיא יהירה כטוהר הנשק ושטוחה כפכסם וכמותם עיוורת. קליפה ריקה, מרוצה, לא מודעת לפריכותה, טובלת באושרם של הלא יודעים. לא יודעת, לא יודעת, לא יודעת — ויום אחד מתפוררת באחת.” –
במשפט אחד- רוצו לקרוא את הספר הזה.
אני קראתי את הספר ב"עברית" הנה הקישור לעמוד הספר
