שובר גלים הוא ספרה השני של נגה דיין קמיל (הוצאת שולחן כתיבה . עריכה-ורד נדב )
בזמן שקראתי אותו האריות שאגו, המטוסים הרעישו את השמיים, אזעקות והתרעות הקפיצו את הדופק, בניינים התמוטטו.
אולי בגלל זה לקח לי זמן לחזור אליו בכל פעם מחדש,
אבל ברגע שחזרתי, צללתי לתוכו ולא הפסקתי עד שנשמע קולו המלחיץ של פיקוד העורף, או לחילופין עד שהעיניים נעצמו לי.
מעט על העלילה של ״שובר גלים״ ללא ספוילר
זהו רומן התבגרות שמתחיל חמש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים.
גליה, נערה בוגרת לגילה מתאהבת ברפאל סטודנט לארכיאולוגיה שאיבד את רגלו במלחמת יום הכיפורים.
הוא זועם על משה דיין שהיה שר הביטחון באותה מלחמה, ומדבר על כך בכל הזדמנות. לגליה הזעם שלו מובן אבל הוא גם נראה אובססיבי. בעיקר כשהוא מתכנן להצטרף לאתר חפירות בעיתוי שדיין יגיע לשם.
זאת בנוסף לעניין המפתיע שרפאל מגלה בידיד המשפחה שהיה בעבר הרחוק המחזר של סבתה דויד פרנקפורטר.
אותו פרנקפורטר ירה למוות בדיפלומט נאצי ערב מלחמת העולם השנייה. גליה מנסה להבין האם אהובה מתכנן לרצוח את דיין, או שהיא הוזה את הדברים.
מאחר והסיפור מסופר בגוף ראשון מפיה, גם אני לרגע הייתי בטוחה שמדובר ברוצח בפוטנציה
(וכמובן שמייד חשבתי על מקרה מרגלית הר שפי) ושני עמודים הלאה כבר זיכיתי אותו מחמת הספק.
עד הפרק האחרון תהיתי האם רפאל הוא בחור מקסים שסובל מפוסט טראומה או שגליה היא נערה במצב נפשי רגיש(יש לה נסיבות משפחתיות וחברתיות לא פשוטות).
על הישראליות של ״שובר גלים״
כל מי שחי כאן בשנות השבעים יחייך כשיגלה את שביל הממתקים הנוסטלגי שפיזרה נוגה דיין קמיל:
חנות החזיות ״בנות פסיה״, קפה רוול בדיזינגוף, מיץ תפוזים של פז בבקבוק זכוכית, בורקס סמי, דרמפון ועוד.
גם המשברים והפצעים הם ישראליים: העיסוק במלחמה שעד 7.10 היתה הטראומטית היחידה שלנו (אי אפשר להימנע מהדהוד של מצב הרוח הלאומי אז והיום) פינוי סיני, וההפגנות נגד פינוי ימית, הקרע בין תומכי הסכמי קמפ ובין מתנגדיו.
הפרק האחרון בספר מפגיש אותנו עם טראומה ישראלית נוספת- רצח רבין.
כל ההיסטוריה הזאת עוברת כחוט השני בתוך עלילה מותחת ונוגעת ללב.
נגה דיין קמיל היא מרצה להיסטוריה ודרך ״שובר גלים״ למדתי שני מושגים חדשים ואת הסיפור על פרנקפורטר.
הלוואי שכך היו מלמדים אותי היסטוריה בתיכון.
