"הצד של המים" הוא ספרה השלישי של איריס קאופמן. כמו קודמיו גם הוא יצא בהוצאת "שתים" ובעריכת מירי רוזובסקי.
כמו בספר הביכורים שלה, "טעם של מלח" גם כאן היא מספרת את הסיפור מזווית ראייה מקורית וייחודית.
מעט על העלילה של "הצד של המים" ללא ספוילר
ענת ושגיא הם בני זוג כבר אחת עשרה שנים. במהלך השנים האלה הם מנסים לשווא להביא ילדים לעולם.
ענת מגלה ששגיא מנהל רומן. היא יודעת מי היא היכן היא מתגוררת ואפילו יודעת שהמאהבת עובדת בסניף הדואר המקומי.
התגובה של ענת מפתיעה. היא כותבת למאהבת מכתבים כנים וחשופים.
מתוך המכתבים מתגלים סיפור חייה של ענת, סיפור חייו של שגיא, מערכות היחסים הפצועות במשפחות של שניהם בעבר ובהווה והזוגיות של שניהם מהיום בו הכירו.
האם ענת שולחת אותם? ואם לא, מה היא עושה איתם? האם תתעמת עם שגיא? תעזוב אותו? תסלח לו?
התשובות מתגלות במלואן רק בסוף הספר.
על הכתיבה בספר "הצד של המים"
ראשית אתייחס לבניית הדמויות.
כמו בספרה הראשון "טעם של מלח" גם כאן איריס קאופמן בונה דמויות בצורה חיה ואמינה כל כך, עד שאני מרגישה שאני מכירה אותן ומפתחת רגשות כלפיהן.
גם את דמויות המשנה כמו בני המשפחות היא בונה בצורה נהדרת שמתפתחת לאורך הספר. ואפילו דמויות שוליות שמבליחות רק לרגע כמו אחד המשתתפים בלווית אביו של שגיא מקבלות לאותו רגע השתהות של מצלמת הקולנוע, הלא היא המקלדת של הכותבת:
"ציון בשלב הזה כבר היה עם רגל אחת בקבר. היה לו עובד זר, בחור הודי עם פנים מיוסרות תמידית, שזה לא פלא אם הוא צריך להיות כל הזמן עם ציון. הוא צעד לידו כשהוא דחף בקושי את ההליכון ושניהם הלכו עם הראש למטה כל הזמן לראות על מה הוא דורך. ההודי שם לו קבוע את היד באוויר מאחורי הגב, לשמור עליו שלא יעוף אחורה. או קדימה. או איך שעפים בגיל הזה. גם אצל ציון היה את הפטנט המשוכלל של שני כדורי טניס צהובים שנהיו אפורים שהיו מחוברים לרגליים של ההליכון, כדי שהוא יזוז חלק ולא ייתקע וכל התנופה המטורפת שלו תיעצר או תסתיים בנפילה מפוארת, ועוד בבית קברות"
היו כמה וכמה משפטים שרציתי למרקר בספר. הנה אחד מהם:
"זה נשאר אצלנו פצע פתוח הרבה שנים. עד היום אני רואה את העיניים של בעלי כמו שהן היו אז. כל הלב שלו היה כתוב על הפנים תמיד. הוא לא ידע להסתיר שום דבר. איזה איש הוא היה. תמיד ניסה לא להכאיב לי עם ההבעות שלו"
איריס קאופמן היא כותבת רגישה. יש לה התבוננות עמוקה, מדויקת וחומלת. את התובנות שלה היא מביאה בצורה מוחשית/חזותית ועם זאת ספרותית. למשל כך היא מתארת תקווה של אדם בוגר בעל ניסיון חיים כואב. תקווה זהירה.
"לא תקווה תמימה כזו, עדינה, כמו לחישה. להפך. תקווה מלוכלכת, שכבר יודעת מה לא טוב ובכל זאת לא מוותרת. שכבר חטפה אי אלו מכות ובכל זאת חוזרת לעוד."
בין המכתבים משובץ מספר כל יודע בגוף שלישי. תפקידו של המספר הזה להשלים לנו את התמונה על ההתרחשויות בחיי ענת מאז ילדותה.
בחלקים אלה אנחנו פוגשים ושומעים גם את ענת הילדה ואת יכולתה של הכותבת לשמור על אמינות הקול הילדי.
היא היתה מספרת לדינה ש' עוד פעם השבוע היא לא הרגישה טוב, אז עוד פעם עשיתי בייביסיטר. אמא־סיטר. ועוד בלי ששילמו לי.'"
מהמכתבים אנחנו לומדים לא רק על ההתרחשויות, אלא גם על האופי של ענת. שני המספרים יחד משלימים זה את זה ויוצרים תמונה עשירה. שולחים אותנו להרהר בנושאים כמו השפעת פצעי הילדות על הזוגיות בבגרות וזאת מבלי לומר דברים מפורשים ולהפוך את הפרוזה לנייר עמדה פסיכולוגי.
הכלל החשוב של "להראות את ולא לדבר על" מיושם היטב.
על מה הספר "הצד של המים"?
על פצעי הילדות ששולחים גרורות לבגרות.
על הבדידות הקשה ביותר- בדידות בנוכחות אנשים קרובים.
על המרחק בין הכלה לוויתור על עצמך.
על ילדים הוריים והורים שבוחרים בבן הזוג שלהם על פני הילד.
על החשיבות של מבוגר חומל ואוהב אחד לפחות לכל ילד.
על בחירה בתקוה.
ובכל קריאה בספר גיליתי דבר נוסף.
העין החומלת של איריס קאופמן, אותה הכרנו כבר בספרה הראשון, ממשיכה להתבונן לעומק באבני הבניין של החיים. משפחה, זוגיות, הורים וילדים בשלבים שונים של החיים.
ובשתי מילים- מערכות יחסים.
חבל שאני לא יכולה לגלות לכם את סוף הספר. תצטרכו להאמין לי שזהו סוף חכם במיוחד שמצליח להיות גם אופטימי וגם עצוב.
את מה שכתבתי על ספריה הקודמים של איריס קאופמן תוכלו לקרוא כאן וכאן
