שרית פלייןהביקורת שלי על ספרו של ארי דה לוקה
את הספר״ היום שלפני האושר״ קיבלתי לסקירה באדיבות הספריה החדשה ו מנדלי מוכר ספרים ברשת.
לשם שינוי אתחיל מהשורה התחתונה:
מי שאוהב כמוני את הכתיבה של ארי דה לוקה יאהב את הספר הזה.
מצד שני , יש משהו לא אחיד בספר. חלק ממנו מוזר מדי , כאילו התאמץ לדחוס יותר מדי מטפורות למשפט אחד, ומה שנשאר זו השאלה שלי הקוראת״ מה הוא רצה להגיד כאן?״אבל אז מגיע קטע כמו:
״אתה להוט למצוא קדוש. אין קדושים וגם אין שטנים. יש בני־אדם שעושים איזה מהלך טוב ואיזו כמות של מהלכים רעים. כל רגע מתאים לעשיית הטוב, אבל כדי לעשות את הרע צריכים הזדמנות, שעת־כושר. המלחמה היא ההזדמנות הטובה ביותר לדברים מסריחים. היא נותנת רשות. ואילו בשביל מהלך טוב לא צריכים שום רשות".״
או כמו:
״גברים זקוקים לרגעים מיוחדים כדי להפגין גבורה. הנשים גיבורות יותר בחיים הרגילים, אם אפשר לכנות רגילים את החיים ב־1943.״
ומשאיר איתי עם חיוך כמו של צפייה בסרט איטלקי טוב.
הכתיבה של ארי דה לוקה, ברוב הספר מצוינת, יש קטעים שצחקתי בקול, באחרים התענגתי או דמעתי.
מעט על העלילה:
הסיפור מתרחש בשנות החמישים של המאה העשרים בנאפולי שעדיין משלמת את מחירה הכבד של מלחמת העולם השניה.
גם כאן, כמו ב״ הר אדוני״ יש נער צעיר ואדם מבוגר שלא קשור אליו משפחתית אבל למעשה מאמץ אותו.
הפעם מדובר בילד יתום בן שמונה, ובהמשך מתברר מה קרה להוריו ומדוע מי שמגדל אותו הוא השוער של הבניין.
הילד מאוהב בילדה מוזרה בשם אנה, אותה הוא רואה אך ורק כשהיא משקיפה מחלון ביתה בקומה השלישית. היא אף פעם לא יוצאת מהבית ולא ברור בהתחלה אם היא קיימת או הזיה שלו.
יום אחד היא נעלמת וכמו שנעלמה בפתאומיות כך היא חוזרת בפתאומיות כעבור עשר שנים
את מה שקורה מכאן ואילך תקראו בעצמכם.
לא אגלה לכם מדוע הספר נקרא״ היום שלפני האושר״ אבל כן אגלה שבמהלך הקריאה חשבתי על כך שהרבה פעמים אנחנו מבינים רק בדיעבד שיום האתמול היה היום המאושר בחיינו, והרבה פעמים אנחנו מעבירים את היום בציפייה לכך שמחר נהיה מאושרים.
זה טבעי ואנושי, אבל אני מנסה לחיות כאן ועכשיו.
לזהות את האושר כשהוא מבעבע בי וכשאני עצובה – לדעת שהוא יחזור.
לקריאת ההמלצה על ״ הר אדוני״
להמלצות קריאה נוספות