על בהונות

מה הקשר בין אובססיה לאהבה? האם יש דבר כזה אהבה אובססיבית?

אלה השאלות הגדולות שעולות מקריאת ספרה של אילנה וייזר- סנש, ״על בהונות״ (הוצאת הקיבוץ המאוחד״)

כשהייתי בת עשרים פלוס יצאתי תקופה קצרה עם בחור, מהר מאוד הבנתי שזה לא ילך ביננו, כשאמרתי לו את זה התברר שהוא מרגיש אחרת לגמרי.

לקח עוד כמה וכמה פגישות פרידה, עד שהבחור הפנים ונעלם, וכמה וכמה מכתבים מלחיצים עד שחזר השקט לשכון בי.

בעיניי, אהבה היא ההיפך הגמור מאובססיה. אהבה במהותה היא חופש, היא הרצון בטובתו ושמחתו של האחר ולא הצורך להשתלט על חייו.

ונחזור אל הספר שהעיר את הנושא:

אוריאל ונעמי הכירו בצבא, לזמן קצר פרחה בינהם האהבה, עד שנעמי הבינה שמשהו בנפשו של אוריאל כנראה מעורער ונפרדה ממנו.

אוריאל אינו משלים עם הפרידה ובמשך כעשרים שנה הוא רודף אחריה בכפייתיות, עוקב אחריה, מתקשר ועוד ועוד.

עם השנים מתחתנת נעמי ויולדת בת.

המעקב של אוריאל מפסיק רק כאשר דנה, בתה של נעמי, כבת 17.

מה קרה? מדוע הפסיק פתאום אוריאל את המעקב? ואיך דנה קשורה לעניין? כשתקראו תבינו.

״ על בהונות״ היכה אותי בבטן ונכנס לי ללב. היו פעמים שנאלצתי להפסיק כדי לנשום, מאחר והוא כל כך חשוף ואמיתי. אני לא מתכוונת לחשיפה צהובה, או פורנוגרפית כמובן, אלא לכתיבה כזו שלא עושה הנחות לעצמה ולאף אחת מהדמויות, וכך הפחדים והכאבים שלהם הפכו להיות שלי בזמן הקריאה.

יש הקבלות מעניינות בין החיים של נעמי והחיים של אוריאל.

דנה, בתה של נעמי, משמשת עבור אביה כגימיק להתגאות בו, ילדה שמדקלמת את פושקין מול חבריו המרצים, אותו תפקיד בדיוק שמילא אוריאל עבור הוריו ניצולי השואה.

הוריה של נעמי, גם הם  ניצולי שואה. האב היה חלש ונמצא בסכנה תמידית לא ברורה, בילדותה היתה  נעמי צריכה להתחשב במצבו הלא מובן, בחולשה שהיתה כוח מאיים, ואילו אוריאל, מצא את אמו  אף היא, תלויה, והציל אותה מניסיון התאבדות.

בשל ההקבלות האלה ונוספות, תהיתי במהלך הקריאה, האם נעמי היא ההזיה של אוריאל, או להיפך, ואולי שניהם קיימים במציאות ומהווים זה את האובססיה של זו ולהיפך.

הרגשתי שהתעתוע הזה מכניס אותי כקוראת להלך רוח של מי שבעצמו לא בטוח מה אמת ומה שקר, לא יודע על מי לסמוך.

שאלתי את הסופרת האם  לכך כיוונה וזו תשובתה:

״אני מאמינה שהתחושה המתעתעת שלך לגבי הזייה מול מציאות משקפת בדיוק את אותו דבר שחקרתי וניסיתי אני עצמי להבין. ברור לי ששניים (ואפילו שלושה) רוקדים את הריקוד הזה. יש כאן מחוללים ומחוללים (חולם ושורוק) בהתאם. הדמויות במציאות הבדיה פעמים הן משוטטות ברחובה של עיר, ופעמים בהזייתו של האחר שלא מניח להן פשוט להיות. בעיני הן בשר ודם אפילו רק בשל כך. ולמרות כל זה ההזייה היא המוליכה ומחוללת הכל, משום שלולא היתה עוצמתית ופרועה כל כך לא היו אולי הדמויות קורמות עור וגידים ועלילה לא היתה מן הסתם נרקמת.״

שאלת האובססיה מול אהבה עולה גם ביחסי נעמי עם אמה, אשר מגלה זהירות ודאגנות כפייתית, אובססיה שחונקת את נעמי ואת האהבה שיכלה לשרור בינהן.כך גם אהבתה של אמו של אוריאל כלפיו.

אילנה וייזר סנש לוקחת סיטואציה שגרתית ומוכרת כמו ביקור אצל רופא שיניים, והופכת אותה לסצנה מוחשית, בחלקה משעשעת. הכתיבה שלה גורמת לכך שקשה להניח את הספר, עד סופו.

הנה ציטוט שמעיד הן על אובססיה נוספת של נעמי והן על כתיבתה היפה של הסופרת:

״כשדיברה אליו דימתה שנמלים זעירות מגיחות לה מהפה, צועדות בשורה ארוכה, מתנפחות וממלאות את חלל הבית. כל הברה נמלה שחורה שהיא חייבת להקיא והאיש הזה עומד קפוא וממתין שתסיים כבר ותניח לו, אבל היא דוחפת אותו מעט, חולפת על פניו, ממשיכה ונוגעת בחפצים להראות לו את הזוהמה, נוגעת ומדביקה עליהם נמלים שמנות מהבל פיה, זוחלות ומטפסות בנחישות על רהיטים וקירות, ולאורך משיחות צבע שעל גבי תמונות, לתוך כלי בית ופינות שאולי שכחה לקרצף״

הדמויות בספר, כולן, גם דמויות המשנה, אנושיות, עגולות, לעיתים מכעיסות, אפילו מזעזעות, לעיתים מכמירות לב, ובעיקר נוגעות ללב ומעוררות חמלה.

מבלי שאקלקל לכם עם ספוילר, אני יכולה רק לומר שסופו של הספר שופך אור על התנהגותן של שתיים מהדמויות, וגרם לי להיזכר בשירה הנפלא של חלי ראובן ״מה אני בכלל יודעת״

עוד משפט סיום לפני השיר-תקראו את הספר הזה, כן הוא יעורר בכם פחד, כאב, או מחשבה, אולי אפילו יטלטל אתכם, גם זה תפקידה של אומנות.

והנה השיר המובטח

מה אני בכלל יודעת / חלי ראובן

 תמיד זכרי

 לשים לב טוב על אנשים

 להניח עליהם מבט

 שיעשה להם לנח

 יעשה להם חנייה אצלך,

 יחון אותם בחסדך,

כי

 מה את יודעת מה עובר עליהם בחיים

 מה את יודעת איזה ימים רצים שם בבית

 על איזה חומות הם מטפסים

 כמה מים איבדו מהעיניים,

 תמיד

 כשיחוגו מעל ראשך

 מחשבות מכות אדם –

 שטפי עצמך

 בחמלה

 בענוות הדברים הסמויים מעינייך,

 הסתכלי

 כמו שמסתכל אלוהים על בניו,

 כמו ליבה ההולם של אם על בנותיה,

 שטפי את הדם שעולה לך לראש

ושנני בך:

 “מה אני יודעת מה עובר אצלם בחיים

 מה אני בכלל יודעת

 ואולי, לו הייתי במקומם

 הייתי מתפוררת מעלי

 קורסת מרוב שקשה

 מרוב שהחיים”,

 תמיד זכרי

שבצד השני של הים

 יש מים,

 שאין לך מושג כמה הם עמוקים,

 תמיד זכרי

 תמיד זכרי