״מפלצת הזיכרון״ ספרו החדש של ישי שריד( הוצאת עם עובד) הותיר אותי בלי אוויר ובלי מילים.
אל דאגה, הן חזרו אלי, המילים, כדי שאוכל לספר לכם עליו:)
אחרי ספריו הקודמים של שריד, הגעתי אל ״מפלצת הזיכרון״ עם ציפיות גבוהות מאוד. איכשהו הוא הצליח לפחות לעמוד בהן בהצטיינות, אם לא להתעלות מעליהן.
ראשית, הנושא המקורי של הספר- תעשיית הזיכרון, או כפי שהיא נקראת בספר, ובצדק, ״מפלצת הזיכרון״
כל כך הרבה פעמים אנחנו חוזרים על המשפט ״לזכור ולעולם לא לשכוח״ עד שהוא הפך בחלק ממקומותינו למנטרה ריקה.
לזכור מה? רק את הזוועות? ומה עם התהליכים שהובילו אליהן? ומה עם לזכור לחנך את ילדינו לכך שאדם הוא אדם הוא אדם?
ומה עם לזכור שבמין האנושי קיימות גם המפלצות שהגו את ההשמדה, גם כל אלה ששיתפו איתם פעולה, בין אם ברצון ובין אם בעל כורחם, וגם אלה, הנדירים, שסיכנו את עצמם ואת יקיריהם ומרדו והצילו?
לפני שאמשיך, הנה מעט על העלילה ללא ספוילר:
״מפלצת הזיכרון״ כתוב כמכתב של היסטוריון צעיר ליושב ראש ארגון ״יד ושם״. מכתב, שנועד להסביר אירוע המתגלה בסופו של הספר.
אותו היסטוריון, מומחה למחנות ההשמדה, את הדוקטורט שלו עשה על ההבדלים בין המחנות השונים, עובד לפרנסתו גם כמדריך מלווה של משלחות לאתרי הזיכרון בפולין.
כשבנו הצעיר שואל אותו מהי עבודתו הוא משיב כי הוא מספר לאנשים על מה שהיה, על המפלצת שעשתה דברים רעים. הילד תוהה אם תפקידו של אביו להרוג את המפלצת והאב משיב כי המפלצת כבר איננה , וזוהי רק ״מפלצת זיכרון״
אלא שלא מדובר רק בהסבר נאיבי לטובת בריאותו הנפשית של פעוט. אותו זיכרון אכן הופך, לפחות עבור ההיסטוריון הצעיר, למפלצת, שמשתלטת על חייו.
וכי מי יכול לנהל חיים נורמלים כאשר במשך חודשים רצופים, יום אחר יום הוא חוזר ומלווה סיורים במאידנק, ביקרנאו ואושוויץ?
אני לא יכולה לקרוא שני ספרי שואה ברצף, והוא חי אותה יום יום..
תוך כדי המכתב מתבררת דרכו של המספר, כיצד הגיע לתפקידו ומה קרה לו במהלך השנים, עד לאותו אירוע שבקריאה לאחור הרמזים אליו שזורים מתחילת הספר.
ישי שריד הוא כותב מחונן כל כך, עד שקשה לי להסביר כיצד הוא עושה זאת, אני רק יכולה לומר שכשהוא כותב אני מאמינה לכל מילה שלו.
אין ב ״מפלצת הזיכרון״ אפילו מילה אחת מיותרת ואת כל 136 העמודים קראתי במשך כשלוש שעות, כמעט ברציפות, למעט הפסקות נשימה, כי כאמור, הוא השאיר אותי ללא אוויר.
אחד הדברים שמגבירים את התחושה הזו של מחסור באוויר, הוא שאין בספר חלוקה לפרקים, כך שאין עצירות מלאכותיות.
על הזיכרון שמזמן הפך לתעשייה דובר לא פעם, אך הספר הזה הולך צעד אחד נוסף ומדבר על תעשיית הזיכרון שהפכה לתעשיית השנאה והכוחנות.
שריד מעלה דרך סיפורו של ההיסטוריון שאלות מטרידות ונוקבות:
על שנאה אשר מולידה שנאה, על הכוח הנדרש כדי לבחור בבחירה המוסרית, ומהי בכלל אותה בחירה מוסרית?
מי מכם, הוא שואל את החיילים באחת המשלחות, היה עורק, לו חשב שנעשים דברים לא טובים בצבא?
מי היה מסכן את ילדיו כדי להציל ילדים אחרים?
המספר עצמו, מסכן את בריאותו הנפשית של בנו, למענה של מפלצת הזיכרון.
ומה באמת צריך לזכור? מה הן אותן מסקנות שחייבים
״לזכור ולעולם לא לשכוח״?
אני לא נביאה, אך אני צופה( ומקווה) שהספר יעורר דיונים נוקבים בשאלות אלו ונוספות, אך לפני הכל חשוב שתדעו
מדובר בספר מרתק.
לקריאת ההמלצה על ספרו הקודם של ישי שריד ״השלישי״
