״נזירה״ של מרקו לודולי

״נזירה״, היא הנובלה השלישית של מרקו לודולי, אחרי ״איטליה״ ו״ענן״. היא תורגמה מאיטלקית על ידי ארנו בר. (הוצאת ספריית פועלים)

לפני שאתייחס לנובלה עצמה, שימו לב כמה יפה הכריכה של ״נזירה״. אחראי עליה כמו על עיצוב הסדרה כולה (סיפורת) דויד בן הרא״ש.

הנזירה בתצלום, ממש כמו זו שבספר, משאירה מאחוריה עולם בהיר, של בילוי בבתי קפה, תקשורת בין בני אדם, צמחיה ירוקה ואור יום מלא חיים.

היא עצמה ניצבת בתוך שטח מוצלל וקודר, נעלמת כמעט כולה בתוך האפלולית, ועם זאת מישירה מבט אל המצלמה והקוראים.

מעט על העלילה של ״נזירה״ ללא ספוילר:

אמרנטה היא נזירה יוצאת דופן. בגיל שש עשרה הודיעה לאמה כי החליטה להיות נזירה. זאת על אף שלא ביקרה בכנסייה, משפחתה רחוקה מלחיות חיי דת והיא עצמה אינה מאמינה באלוהים.

אגב, גם בתור נזירה בוגרת היא עדיין אינה מאמינה בו.

מדוע אם כך בחרה בחיי נזירות? היא לא מציינת זאת במפורש, אבל ככל הנראה מאחר וחיי ההתנזרות הולמים את הניתוק הרגשי המאפיין אותה.

היא מתמנה על ידי אם המנזר להיות גננת בגן הילדים שאותו מפעילה הכנסייה. היא לא אוהבת ילדים. מאוד לא אוהבת ילדים.

אלא שבמנזר אין מקום לרצון חופשי ובחירת מקצוע, וכך אמרנטה נאלצת לתפקד כגננת, ונפשה אפילו נקשרת באחד הילדים.

ביןאמרנטה לילד, לוקה,  נוצר קשר מיוחד, אשר לא לגמרי ברור במהלך הקריאה כמה מתוכו אכן מתרחש במציאות, וכמה הוא פרי הזייתה של אמרנטה.

בכלל, התחושה בספר, כמו גם ב״איטליה״ שלו, היא של התהלכות בתוך הזייה סוריאליסטית.

סופה של הנובלה, אותו כמובן לא אגלה לכם, מפתיע במיוחד ויחד עם זאת מתאים לחלוטין לתחושת הסוריאליזם שיוצר לודולי.

על הכתיבה של מרקו לודולי:

העלילה, כמו בספריו הקודמים, אינה הצד החזק בסיפור.

הכתיבה של לודולי, הדרך בה הוא יוצר אווירה סמיכה היא כוחה האמיתי של ״נזירה״

הסיפור יכול היה להיות סאטירה מצחיקה על נזירה שלא מאמינה באלוהים, משוטטת ברחובות רומא וגונבת סיגריות, כי ילד אחד אמר לה לעשות זאת.

אלא שלודולי כתב סיפור עצוב מאוד, מדוכדך ומדכדך על בדידות וריקנות.

תשאלו, אז למה לקרוא אותו?

מאותה סיבה שקוראים שירה.

כי הוא פואטי, מעורר התבוננות, ומכמיר לב.

הנה כמה ציטוטים לדוגמא:

״לא, היא קטעה אותי באחת, אילו חשב כל אחד מה כדאי המצב היה גרוע. מחשבות יוצאות לכל מיני כיוונים, אבל אנחנו הולכים לעבר יעד אחד. המחשבות מתנשאות, ועלינו להצטנע. אני רוצה שדבר כזה לא יקרה שוב, אמרנטה. בשעה שדיברה, עמדתי בראש מורכן, אבל אחר כך החלטתי להתייצב מול המבט שלה, וראיתי אותו בוקע עייף מתוך פנים של חולי. אתמול היה הייתה, כמו תמי, עדיין במלוא אונה, והיום כבר לא.

כמו הצמחים קמולי העלים הכפופים בעציץ, שראיתי בגרם המדרגות של הבניין שלי כשהייתי קטנה, רחמנות עליהם. היא נראתה עדיין כאשת ברזל קטנה ונחושה, מסמר תקוע בשמיים בעצמה, וכל מה שיש כאן תלוי בו, אבל לפתע ראיתי את החלודה החותרת בו בחשאי, מי יודע מאימתי.״

כתיבה כזו היא הסיבה לקריאת ״נזירה״