maor5
״נדנדת חבלי הכביסה״ ספרו של אחמד דני רמדאן הוא עוד פנינה מבית היוצר של הוצאת תמיר/סנדיק.
השבוע הקשבתי להרצאתו של עמוס עוז. אחד הדברים עליהם דיבר היה על כך שאחת ממתנות הספרות הטובה היא היכולת שלה להניע אותנו הלוך ושוב בין שתי נקודות.
הנקודה האחת שבה נדמה לנו שהסופר מכיר אותנו ואת סודותינו הכמוסים ביותר, ועל כך כתב.
הנקודה השניה היא זו בה נדמה לנו שלעולם, בשום תנאי לא נהיה במקום/מצב/פעולה עליהם הוא כתב.
ועוד דיבר על התנועה שבין האוניברסלי לאישי.
אלה בדיוק התנועות שליוו אותי במהלך היום בו שקעתי בקריאת ״נדנדת חבלי הכביסה״.
מעט על העלילה של ״נדנדת חבלי הכביסה״
חכוואתי הוא פליט סורי שחי בקנדה, אי שם בעתיד, בעוד כ35 שנה.
אהובו ושותפו לחיים גוסס, וחכוואתי מסרב להשלים ומתקשה להיפרד.
כמו שחרזאדה שביקשה להרחיק את המוות מעצמה, ומשכה אלף לילה ולילה על ידי סיפורים, מבקש חכאוותי להרחיק את המוות מאהובו על ידי סיפורים.
בכל לילה כמעט הוא מספר לו סיפורים ,רובם הם זיכרונות מחייהם מאז ימי סוריה ועד קנדה.
חלקם אגדות או משלים על חייהם.
כך מרגיל עצמו חכוואתי להיפרד, הן מאהובו והן מהעבר בו הוא חוזר שוב ושוב להיזכר.
על הרבדים השונים בספר
נחזור לדבריו של עמוס עוז. נשאלת השאלה איך מצאתי עצמי בספר הזה.
אני הרי לא סורית, מעולם לא הייתי פליטה תודה לאל, אני לא חלק מזוג חד מיני, וגם לא בת שמונים.
כאן בדיוק מגיע עומקו של הספר הזה, הא לידי ביטוי ברבדיו השונים.
״לעיתים נדירות אנחנו משאירים את העבר מאחורינו ומרפים ממנו ממש. לפעמים אנחנו אפילו שוכחים את העבר, אבל המשקעים שלו נותרים בתוכנו.״
מעל לכל ולפני הכל זהו סיפור אהבה יפהפה, נוגע ללב.
אהבה שבין בני זוג, בין הורים לילדיהם, בין חברים.
אהבה למדינה שהולכת ונהרסת מול עיניך והדבר הכי נכון עבורך הוא לקום וללכת ולהציל את חייך, אבל הכאב והגעגוע לא מושפעים מהגיון.
וגם אהבה לעצמנו, או חמלה עצמית, אם תרצו.
זה מה שקורה לחכוואתי במהלך הסיפור. הוא לומד גם לסלוח לעצמו, ולאפשר לכאב לעלות.
חכוואתי של סוף הספר אינו אותו אדם אשר מעיד על עצמו בתחילתו כך:
״כל שלב בחיי הוא כמו סיפור של איש אחר, כל אחד מהם הוא איש שאינני מכיר היטב. איש שאני כבר לא מבין.״
זהו גם סיפור על מחיר ההגירה.
חכוואתי ואהובו החלו את חייהם בסוריה ונדדו דרך, ביירות, מצריים, וקנדה.
גם ללא המחיר של הזוועות המתרחושות בסוריה, גם הגירה רגילה שאין בה פליטות היא לא פשוטה, ועל כך הוא מעיד:
״ניסיונותינו לקשור קשרי חברות הלכו לאיבוד בתרגום.״
אין הכוונה רק לתרגום משפה לשפה, אלא גם ובעיקר, מתרבות לתרבות.
ואם כבר הזכרנו תרגום.
הספר נכתב במקור באנגלית. לי עברון תרגמה אותו לעברית ועשתה זאת היטב.
הנה למשל דוגמא:
״חיי סבבו סביב בריחות והייתי מומחה לברחנות.״
לכאורה, המילה היתה צריכה להיות בריחות, או אולי הימלטויות, או כל מילה ״תקנית״ אחרת.
אלא שברחנות היא בדיוק סוג המילה שהדמות של חכוואתי היתה בוחרת לו היתה דוברת עברית.
מבנה הסיפור
כאמור הסיפור נע על ציר שבין עבר להווה(שמתרחשב2052), בין המציאות העכשווית לזיכרונות, בין המחשבות והדמיונות של המספר למציאות המתרחשת מול עיניו.
על הנקודה הישראלית
הספר הזה מוכיח את מה שאני יודעת כבר מזמן. בני אדם הם בני אדם. סכסוכים ומלחמות נוצרים בין מדינות וממשלות.
אלה שני עולמות שגם אם לעיתים משיקים, לרוב הם נפרדים.
התקוה הגדולה מכל בעיניי היא במפגשים שמאפשרים לראות את העולם בעיניים האנושיות של מי שהורגלנו לראות כאוייב.
קל לראות בספר עד כמה תושבי סוריה סבלו מאסד, האב ובנו, הרבה יותר ממה שסבלנו מהם אנחנו הישראלים.
התכתבות עם יצירות נוספות
כבר הזכרתי את ״אלף לילה ולילה״ וחכוואתי עצמו מתייחס לעצמו כשחחרזאדה ואף עורך השוואה ביניהם.
היצירה הנוספת היא ״החותם השביעי״ של אינגמר ברגמן.
כמו בסרט הידוע, גם כאן מלאך המוות הוא דמות של ממש.
בחלקים שלמים ברור שהיא מתקיימת רק בדמיונו של המספר, אך יחד עם זאת הוא משתתף בסבב הסיפורים, הוא משחק עם חכוואתי ואהובו, כמו מלאך המוות של ברגמן שמשחק שח מט נגד האביר.
בניגוד לסרט ההוא, את הספר של אחמד דני רמדאן בלעתי בשקיקה.
הוא לא קל, יש בו כאב רב, אבל הכאב קיים במציאות ורמדאני הפך אותו לסרט אמנותי מכמיר לב, או כמו שהוא עצמו כותב בהקדשה:
״לילדי דמשק,
זה מה שעשיתי בכאב הלב שלי…
ומה עם שלכם?״