שרית פליין
״גברת בירד היקרה״, ספרה של א״ג פירס, בתרגומה של דנה טל יצא בהוצאת תמיר//סנדיק.
כמו כל ספרי ההוצאה הזו הוא שומר על תו איכות.
אבל, שימו לב לרגע – הוא גורם לצחוק ואופטימיות!
כן, כן, שמעתם נכון.
הפעם לא תזדקקו לטישו צמוד, אם כי לא הייתי מרחיקה אותו לחלוטין.
בכל זאת מדובר בספר המתרחש בתקופת הבליץ בלונדון.
אתם אפילו תצחקו לא מעט.
״היא הייתה מרהיבה, בבגדים ובכובע שחורים ונוצתיים ששיוו לה מראה של עורב גדול מאוד בדרכו לכנסייה.״
״גברת בירד היקרה״ הוא שמו של מדור עצות במגזין נשים קטן היוצא לאור בלונדון בתקופת מלחמת העולם השניה.
אמלין, בחורה צעירה החולמת להיות עיתונאית בשדות הקרב, נקלעת לעבודה שם כמעט בטעות.
היא בטוחה שעוד רגע תהפוך לעיתונאית לוחמת, אך בינתיים תפקידה הוא בעיקר למיין את מכתבי הקוראות שכותבות ל ״גברת בירד היקרה״.
למיון הזה יש כללים נוקשים ביותר, אותם קבעה הנרייטה, הלא היא הגברת בירד.
בניגוד לשמה הנרייטה היא לא ציפור שיר. היא עוף דורס או לכל הפחות עוף מוזר.
בזמן הקריאה ראיתי בעיניי רוחי את אחת השחקניות הבריטיות הגדולות מגלמת את דמותה.
מגי סמית הכי תתאים, או אמה תומפסון, אם כי היא מעט צעירה מדי לתפקיד.
בכלל, הספר הזה הוא בריטי במיטבו, אבל מייד נחזור לכך.
כאמור יש רשימת כללים נוקשה למדי וכך קורה שלמעשה רוב מכתבי הקוראות נשלחו לפח, עד שהגיעה אמלין לעבוד שם.
חברתה הטובה ביותר מילדות היא באנטי.
השתיים חולקות דירה, זיכרונות ילדות וחלומות.
ויליאם הוא בן הזוג של באנטי. הוא כבאי היוצא ערב ערב לזירות המופצצות ומחלץ פצועים, תוך כדי שהוא מסכן את עצמו כמובן.
אמלין עצמה גם מתנדבת במוקד של מכבי האש.
את כל היתר תקראו בעצמכם, והאמינו לי- אתם רוצים לקרוא אותו.
הבטחתי לחזור לנקודה הבריטית
רוחה הגאה של הממלכה הבריטית בכלל ובתקופת הבליץ בפרט שורה על הספר כולו. כל אחת מהדמויות מגלמת אותה בדרך אחרת.
״גברת בירד היקרה״, הלא היא הנרייטה, מביאה את הרוח הזו להקצנה שיוצרת אבסורד.
היא כל כך מאמינה בחוזק ובאי כניעה עד שאין מקום לאף דמעה, התלבטות, ספק, וליתר בטחון אין מקום לעצור אפילו כדי לנשום.
היא מדברת, או נכון יותר כורזת בקולה הרועם תוך כדי תנועה.
היא לוקחת לעצמה מונופול על המוסר
אבל היא לחלוטין לא אישה רעה. היא הקו הקיצון של הנחישות מעוררת ההערצה של הבריטים בכלל, והנשים שנותרו בלונדון המופצצת בעיקר.
גם אמלין, המכונה אמי, באנטי ושאר הנשים, כולל הכותבות לבקש עצה, מייצגות את הנשים הבריטיות, כל אחת עם קוי אפיון שונים וכך נוצרת תמונת פסיפס מרהיבה.
לא יודעת מה אתכם, אבל אני אוהבת את הרוח הזו, ואת הספרות הבריטית במיוחד.
על מה עוד הספר?
לפני ומעל לכל זה ספר על חברות נשית. ראיתי באחד הפירסומים שא״ג פירס מציגה אותו כספר שתרצי לתת במתנה לחברה ואני מוסיפה- זה ספר שמזכיר לכולנו שחברה קרובה היא מתנה.
זה ספר על נצחון הרוח האנושית.
על אהבה, על הבחירה בין טוב לרע כשלא תמיד ברור מה טוב ומה רע.
זה ספר על עוצמה נשית, בתקופה שבה לא היתה לנשים ברירה, הן היו חייבות להיות חזקות. המלחמה הארורה ההיא גילתה להן שהן הרבה יותר ממה שהן ידעו על עצמן.
לשמחתי, העוצמה שלהן באה לידי ביטוי לא רק במלחמת ההשרדות מול ההפגזות הגרמניות.
״אהבתי את אדמונד אבל לא התכוונתי לעשות כל מה שהוא אומר כאילו אני איזה סמרטוט רצפה.״
״אמא שלי תמיד אמרה שהרבה גברים חושבים שאם יש לך שדיים זה אומר שאת טמבלית. היא אמרה שמה שהכי חכם לעשות זה לתת להם לחשוב שאת אידיוטית, ואז להתקדם במרץ ולהוכיח להם שהם טועים.״
״כמו שאמא תמיד אמרה, סבתא לא העבירה את מחצית חייה כבולה לפסי רכבת יחד עם החברות הסופרג'יסטיות שלה, כדי שהנשים של היום ישבו ויחכו עד שיבוא איזה בחור וידאג להן.״