שרית פליין
״יקיצה״, ספרו החדש של ניר ברעם (הוצאת ״עם עובד״) לא עשה לי חיים קלים. הוא ספר מאתגר, אבל הכתיבה של ניר ברעם מתגמלת.
זה קצת כמו לצלוח מדבר, או רכס הרים, להגיע אל קו הסיום ולשאול בהתפעלות- איך הוא עשה את זה?
אני לא בטוחה שאני יודעת לומר לכם איך הוא, ניר ברעם, עשה את זה, אבל, אני יודעת בוודאות מה הוא לא עשה. הכתיבה של ניר ברעם לא מתחנפת, לא עושה הנחות ולא מסבירה הסברים מיותרים.
הספר הזה הוא כמו כרטיס כניסה אל תוך הראש של הדמויות, עם כל הבלגן, הכאב וסימני השאלה הבלתי פוסקים.
ומאחר ואדם לא מסביר לעצמו את עצמו במעמקי מוחו, גם הכותב לא חוטא בחטא הסברת היתר.
מעט על העלילה של ״יקיצה״
הדמות הראשית, שאת שמה אין אנחנו יודעים היא של סופר צעיר, בן 37, נשוי ואב לילד צעיר.
הוא מגיע למכסיקו לצורך פסטיבל ספרות כלשהו.
באחד הבקרים הוא מתעורר במלון שם, כשבגדיו מלאי בוץ והימים האחרונים לא לגמרי ברורים לו.
הוא לא יודע כמה ימים שכב כך בחדר.
במהלך ניסיונות השחזור שלו את הימים האחרונים הוא מדבר עם אנשים שפגש בפסטיבל, ומספר להם שחברו הטוב ביותר, יואל, מת.
אלא שיואל עוד לא מת.
יואל נמצא בארץ. כך גם שירה, אשתו של הסופר ואיתמר בנו.
הפסטיבל הסתיים.
יש לו את כל הסיבות בעולם לעזוב הכל ולחזור לארץ, אבל הוא עוד לא חוזר.
הספר כולו בנוי כמסע פנימה, אל זיכרונות מילדותם המשותפת, דרך התבגרותם, אבל גם כמסע על תהומות הנפש, אל תעתועי התודעה והדמיון של הסופר ושל יואל.
בילדותם היו שניהם נגד העולם כולו, או אולי היה זה העולם כולו שהיה נגדם, לפחות בתפיסה שלהם, או אולי בתפיסה של הסופר את התפיסה שלהם?
כמו קליידוסקופ של זיכרונות, ושל חיבוטי נפש מתגלים לעינינו בזה אחר זה קרעי תמונות.
התמונות בחלקן מרוטשות, אחרות חדות עד כאב, וברובן המכריע הן עצובות.
זה אחד הספרים העצובים ביותר שקראתי.
הסופר התייתם מאמו בגיל צעיר ביותר, בסוף התיכון.
נוסף על העצב המובן מאליו ביתמות בכלל ובגיל כזה בפרט, הוא גדל עם תחושה מאוד ברורה, שהוא היווה אכזבה גדולה לאמו.
התחושה הזו מגובה באמירות קשות שנאמרו לו.
וגם כאן, אין לדעת- האמנם? או אולי גם זה פרי תעתועי התודעה המיוסרת שלו?
פעם אחר פעם הוא ננטש.
אמו שמתה, אבל מבחינה מסוימת נטשה עוד קודם, חברתו, ובסופו של דבר גם יואל.
יואל, אשר היווה עוגן בילדותם מתקשה כמבוגר להתמודד עם החיים.
הוא מפסיק לתפקד ומודיע לכולם שבקיץ הבא כבר לא יחיה.
למעשה, היחידים שלא נוטשים אותו הם אשתו ובנו הצעיר.
יחד עם זאת, ומבלי לחטוא בספוילר אני יכולה לומר שדווקא העמוד האחרון ממש בספר מחזיר מעט נשימה וכמו אומר לי״ הכל, הכל זה רק סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ואפשר לבחור בסיפור אחר״
נקודה מעניינת למחשבה היא הבחירה של ניר ברעם שלא לתת שם לדמות הראשית.
זה משתלב בכמעט סימביוזה שהיתה לו עם יואל, ואולי דווקא הנטישה של של יואל מאפשרת לסופר להתחיל לחיות.
כאמור, הוא מאתגר, אבל אני שמחה שהתמדתי בו ובטוחה שעוד אוסיף להרהר בו.