“פרפר במחסן”- שולמית לפיד חזרה ובגדול!

“פרפר במחסן”, הוא ספרה החדש של שולמית לפיד, הסופרת הנפלאה של “גיא אוני” “חוות העלמות” וכל סדרת ליזי בדיחי (הוצאת ידיעות ספרים)

מבין כל ספרי ליזי בדיחי שלה, לטעמי “פרפר במחסן” הוא המשובח ביותר.

כמו כל ספריה בהם מופיעה דמותה של ליזי בדיחי, יש כאן תעלומה בלשית, אלא שהפעם מדובר קודם כל בספר ארס פואטי.

מעט על העלילה של “פרפר במחסן” ללא ספוילר:

אלישע פרידריך הוא סופר ישראלי מצליח, נשוי לדורית ואב לתינוקת.

בדיוק כשהוא בטוח שכתב את הרומן הטוב ביותר שלו והצליח להשמיע קול ייחודי, מישהו גונב את הרומן הזה ממחשבו ומפרסם אותו.

הרומן הגנוב מתפרסם ומצליח ואלישע מוצא את עצמו במילכוד, מואשם על ידי המו”ל שלו שהוא פלאגייאטור(גנב ספרותי)

כיצד יוכיח כי הוא הכותב המקורי? מי גנב ממנו את הרומן? מי רוצה להרוס אותו?

על שאלות אלו ואחרות נקראת לענות ליזי בדיחי.

כרגיל ליזי עסוקה בבעיות משל עצמה, נעה בעולם בכפכפים ועגילי פלסטיק.

כאמור, מדובר בספר ארס פואטי , ולא רק משום שמדובר בתעלומת גניבה ספרותית..

שלומית לפיד כתבה יצירה נפלאה, מלאה הומור עצמי, ואפילו ביקורת סרקסטית, על עולם הספרות.

לא נמלטים ממנה פרשנים ספרותיים מתחכמים, אגודת הסופרים, סופרים מתוסכלים ועוד.

“כשהוא עובר ליד תולעת ספרים, הוא עוצר כהרגלו, סוקר את הספרים בחלון הראווה. תועלת אחת יש בהיותך סופר- עתותיך בידיך. יכול אתה להסתובב בחוצות העיר בחצות היום, חופשי כציפור דרור, בשעות שאנשים אחראיים, אנשים רציניים, אנשים מיושבים בדעתם, עוסקים במלאכתם בבתי עסקיהם או במשרדיהם. הוא זוכר איך פעם, כשעדיין היה נשוי לאודליה וחי בקיבוץ, שכב יום שלם במיטה, פניו תחובות בתוך הכר. ‘מה קורה לך?’ שאלה אודליה. ‘אני עובד!’ הוא ענה לה, והיא יצאה בלאט מהחדר, פוסעת על בהונות.”

הכתיבה של לפיד נפלאה כתמיד, היא שמה לב לתופעות שוליות ומחדדת אותן בכתיבתה.

“בשבועות האחרונים חיכתה לו בסוף יום העבודה אחת לי-רז או טו-פז או לי-פז, אחד מהשמות הטבעוניים האלה.”

התיאורים החיצוניים שלה מקוריים ומפורטים מבלי להעיק:

“הוא לובש מכנסי חאקי מגוהצים, חולצה ורודה מכופתרת ועניבה מפוספסת כחולה- אדומה, לרגליו מוקסינים בלי גרביים. פניו צבוטות, עיני הדבש שלו דלוקות ונוצצות, פיו קטן ושפתיו אדומות, מלאות כשפתי נערה, מועכות חיוך.”

“מתקרב אליהם זקן גבוה, רזה מאוד, עורו חיוור, כמעט שקוף. ראשו חבוש כובע טמבל ישן, מקל בידו, חיוך שמח מרחף על פניו, נדמה כי עוד רגע יינתקו כפות רגליו מהמרצפת והוא ידאה מעלה, למרום, קל כנוצה.”

אבל לא רק תיאורים חיצוניים מפליאה שולמית לפיד לכתוב, אלא גם חיבוטי הנפש ותובנות. אלא שאותם לא אוכל לצטט מחשש ספויילר.

“פרפר במחסן” הוא ההוכחה שאפשר לכתוב ספר רב רבדים, אינטליגנטי, רהוט ויחד עם זאת מצחיק וסוחף.

אפשרי, אך נדיר. כנראה שצריך להיות שולמית לפיד בשביל זה